Birkè Yosef
Come è noto, si legge la meghillàh di Ester due volte, alla sera e alla mattina. Il Chidà è stato interpellato sul caso seguente: se una persona si è dimenticata di leggere la meghillàh di sera, o era impossibilitata a leggere, il giorno dopo potrà recuperare la lettura leggendola due volte, come avviene per la tefillàh?
1) ושל לילה זמנה כל הלילה וכו’. כד הוינא טליא שאלני הרב כמהר”ם מזרחי זלה”ה הא דקי”ל (מגילה ד א) שחייב לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום, אם שכח לקרות המגילה בלילה, אי נמי נאנס באונס שהיה פטור מן הדין לקרותה בלילה, אם נזכר ביום, אי נמי ביום שנסתלק האונס, אם יקרא פעמים ביום לתשלומי לילה, בברכה כדין תפילה.
Il Chidà rispose in questo modo. Secondo lui se c’era un impedimento, per cui non era stato possibile leggere, non è possibile recuperare la lettura.
2) וזו תשובתי שהשבתי להרב הנז’ בו בפרק. הנה מי שהיה אנוס ופטור בלילה, נראה דאף דיש למגילה תשלומין, מכל מקום זה שהיה אנוס בלילה ופטור, לא נתנה פריע’ה, וליתיה בתשלומין.
E’ possibile portare una prova da quanto scrive il Rosh nelle sue teshuvot (27), riportato in Yorèh de’àh 341,2, che aveva visto il padre pregare shachrit dopo la sepoltura, poiché non era passato il tempo per recitarlo, ma non ‘arvit, perché la sera non era tenuto. Il concetto di tashlumin compare pertanto solamente quando vi era un obbligo di pregare, ma se in quel momento era esente non deve recuperare.
3) ונראה להביא ראיה לזה ממ”ש בתשובת הרא”ש ריש כלל כ”ז, ופסקוהו בי”ד סי’ שמ”א (סע’ ב), שראה לאביו דלאחר קבורה התפלל שחרית דעדין לא עבר זמנה, אבל תפלת הערב לא, שעבר זמנה, ולא דמי לשכח שמתפלל שחרית שתים, דבלילה לא היה חייב. עכ”ד. הרי דאין תשלומין אלא כשהיה חייב אז להתפלל, אבל כשבעת תפלה פטור אינו משלם.
E non si obietti a partire da quanto scrive lo Shulchan ‘Arukh (341,2), di fare la havdalàh dopo la sepoltura, perché la havdalàh è differente, perché si hanno tre giorni per farla. E apprendiamo quindi sul nostro caso che, visto che la sera era esente dalla meghillàh, non può recuperare.
4) ולא נתקשי ממה שפסק מרן (יו”ד סי’ שמא סע’ ב) דיבדיל אחר שיקבר, דשאני הבדלה דנמשכת ג’ ימים. וכ”כ ז”ל. ומינה שמעינן בנדון דידן דזה דפטור בלילה מקריאת המגילה, ביום ליתיה בתשלומין.
E già la Perishàh (Yorèh De’àh 341,3) aveva imparato da ciò che chi si occupava di questioni pubbliche all’ora della tefillàh, ed è esente mentre se ne occupa, ed è passato il tempo, non deve recuperare.
5) וכבר הרב פרישה (יו”ד סי’ שמא אות ג) למד מזה מתעסק בצרכי צבור וכיוצא בזמן תפלה שפטור, ועבר זמנה, שאין צריך להשלימה.
Il Taz non ha accettato le sue parole, perché per il recupero hanno detto che se era impossibilitato e non ha pregato deve recuperare, anche perché il Terumat ha-deshen (cap. 5) ha scritto che se una persona era intrattenuta presso un preposto per via di un debito, e non poteva liberarsene, passato il tempo della tefillàh si deve considerare un caso di impossibilità, anche se collegata solo a questioni economiche, e deve pregare due volte.
6) וראיתי להט”ז (ביו”ד שם ס”ק ה) שדחה דבריו דהא בדין התשלומין אמרו דאם נאנס ולא התפלל ישלים. ותו הרי כתב הרב תרומת הדשן סי’ ה’, דטרוד אצל הפקיד מחמת חוב, ולא היה יכול ליפטר ממנו, ועבר זמן תפלה דמיקרי אונס, אף על גב דמחמת ממון הוא, ומתפלל שתים. הרי דאף על גב דהיה פטור באותה שעה, מיקרי אונס.
Secondo il Chidà in questa discussione aveva ragione la Perishàh, perché c’è una differenza fra un’impossibilità ed un’esenzione secondo la regola.
7) ואנא בריה קלה אומר דהדין עם הרב דרישה, דכי אמרינן בדין התשלומין דאם נאנס יש לתפלה ההיא תשלומין, לא שהיה פטור בה שעתא לפום דינא, אלא בבא האונס עליו וירא כי לא יכול לקיים המצוה, אבל מתעסק בצרכי צבור דפטור לגמרי באותה שעה, ליתיה בתשלומין.
Una prova si può individuare in quanto scrive il Rosh (Berakhot 3,2) circa l’onen e la havdalàh. E’ possibile infatti recuperare quando non si ha il vino, o un altro impedimento, ma l’onen quando arriva il momento della havdalàh è esente, e quindi è esentato del tutto. E’ evidente quindi che c’è una differenza fra l’impossibilità e l’esenzione. Altri testi hanno ribattuto al Taz. Da quanto detto risulta che se era esente quando si doveva leggere la meghillàh non ha modo di recuperarla.
8) וכן מוכח ממ”ש הרא”ש (ברכות פ”ג סי’ ב. תענית פ”ד סי’ י) בההיא דאונן גבי הבדלה, דהא דאמרינן במוצאי שבת וכו’ היינו כשלא היה לו יין, או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל, אבל אונן דבשעה שחל עליו חיוב ההבדלה היה פטור, נפטר לגמרי, עכ”ל. עין רואה דהחילוק ברור בין כשהוא אנוס, לכשהוא פטור מן הדין. גם מאי דאייתי דברי התה”ד, לא שמא מתיא, כי התה”ד ז”ל קטרח לומר דלא מיקרי מזיד והוי כאונס, כמבואר למעיין. ואחרי כן בא לידי ספר נקודות הכסף, וראיתי שהשיג על הט”ז בזה. וכן ראיתי בספר יד אהרן הנדפס מחדש בסי’ ק”ח, ורמז למג”א סי’ צ”ג ולא זכר נקודות הכסף. ומכל האמור מפורש יוצא בנדון דידן שהיה פטור מן הדין בעת קריאת המגילה, דאין לו תשלומין, כהסכמת האחרונים.
Quanto detto serve però per un altro caso, perché sembra che la meghillàh non sia recuperabile anche se si è sbagliato o dimenticato, e non è simile alla tefillàh.
9) וכל זה שכתבנו הוא משום יגדיל תורה, ולהתלמד למקום אחר, כי בדין קריאת המגילה נראה דאין בה דין תשלומין כלל, אף בטעה או שכח, כל שעבר זמן קריאתה, ולא דמי לתפלה.
Si può portare una prova da quanto scrive il Bet Yosef nel capitolo 108 di Orach Chayim a nome del Sefer mitzwot qatan, che se non si è pregato ‘arvit, si preghi shachrit due volte, e dopo la ‘amidàh reciti ashrè e ripeta la ‘amidàh per recuperare ‘arvit, ma non reciti le berakhot dello shemà di ‘arvit. Lo Shemà e le relative berakhot non sono pertanto recuperabili, come scrive il Bet Yosef alla fine del capitolo 58 a nome del Kol bò. E questa sembra essere anche l’opinione dello Shulchan ‘Arukh, visto che nel cap. 58 riporta prima l’opinione di chi ritiene che lo Shemà sia recuperabile, poi quella di coloro che dissentono, e sappiamo che quando Maran riporta due opinioni (Yesh weYesh) segue la seconda per la halakhàh. Lo stesso si può ricavare dal cap. 108, quando parla del recupero di ‘arvit, senza menzionare lo Shemà.
10) ונראה להביא ראיה ממ”ש מרן בב”י א”ח סי’ ק”ח בשם סמ”ק, וז”ל טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים, לאחר שיתפלל יוצר וי”ח ברכות יתחיל אשרי, ואח”כ יתפלל י”ח בשביל תפלת ערבית, אבל לא יתפלל ברכות קריאת שמע של ערבית, עכ”ל. ומשמע דקריאת שמע וברכותיה ליתנהו בתשלומין, דהרי כתב דלפתח באשרי ויתפלל י”ח, ולא זכר קריאת שמע כלל, וא”כ מאי דקאמר לא יתפלל ברכות קריאת שמע דערבית, כונתו, ברכות וקריאת שמע נמי. וכ”כ הרב הלבוש בהדיא, דלא יאמר קריאת שמע וברכותיה. והיינו כסברת יש אומרים שהביא מרן בב”י בסוף סי’ נ”ח בשם הכלבו, דאין תשלומין לקריאת שמע. וכן נראה שהוא הכרעת מרן, חדא דבסי’ נ”ח (סע’ ז) מייתי לה בלשון יש אומרים ויש חולקין, ומסורת בידינו דכל כי הא דעת מרן לפסוק כסברא אחרונה, והכא כתב בראשונה דיש לקריאת שמע תשלומין, ושוב כתב דיש חולקין, מוכח דנקיט כסברת החולקין, דאין לה תשלומין. וגם ממ”ש סימן ק”ח (סע’ ב) טעה ולא התפלל ערבית וכו’ אחר שאמר יוצר וי”ח ברכות יאמר אשרי ויתפלל י”ח, ולא הזכיר קריאת שמע כלל, משמע דאין תשלומין לקריאת שמע.
Risulta pertanto che la regola segue il Kol bò, che lo Shemà non può essere recuperato, e ciò che può essere recuperato è solamente la ‘amidàh, perché è una richiesta di misericordia, ma non lo shemà, perché dipende da quando ci si corica e quando ci si alza, e perciò non può essere recuperato. Lo stesso vale per la meghillàh, che non è una richiesta di misericordia, ed è stato stabilito di leggerla la sera ed il giorno, e se non la si è letta, per errore o dimenticanza, non si può recuperare.
11) זאת עולה מן המדב’ר דדעת יש אומרים שהביא כלבו וסמ”ק ומרן והרב לבוש דקריאת שמע אין לה תשלומין, וטעמא כמ”ש הרב הלבוש והרב פר”ח, דדוקא תפלה, דרחמי נינהו, תקון תשלמין, לא כן קריאת שמע דתליא בשכיבה וקימה, ולכך אין לה תשלומין. ונשמיענה מן הדא, דמגילה נמי דלאו רחמי, ותקינו לה ביום ובלילה, כל שעבר זמן קריאתה, אפי’ טעה או שכח, ליתא בתשלומין. ועמ”ש הרב מג”א ריש סי’ תרפ”ז והרב המני”ח בהלק”ט ח”א סי’ רפ”ו.
Una prova ulteriore si può portare da quanto scrive il Rosh sugli abitanti dei villaggi all’inizio del trattato di Meghillàh, che univano la lettura della meghillàh a quella della Toràh, e leggevano solo il giorno, senza recuperare la lettura della sera.
12) עוד יש להביא קצת ראיה ממ”ש הרא”ש פ”ק דמגילה (סי’ א) דעיקר מצותה ביום, והכריח זה מבני הכפרים דלא היו קורין המגילה אלא ביום, בשעה שבאים לשמוע קריאת התורה. ואי מגילה איתיה בתשלומין לשכח ונאנס, מאי ראיה מייתי הרא”ש מבני הכפרים, הא אפשר דבני הכפרים משלימין אותה ביום, דבלילה היו אנוסים. אלא משמע דפשיטא להרא”ש דאין תשלומין למגילה. וכן משמע קצת מדברי הר”ן ריש מגילה גבי בני הכפרים.