העולה לפרשת מוספים

עיונים על מנהג רומא על הקריאה בתורה כשיש ספר ב’ אן ג’

המספרים בסוגריים ( ) מתייחסים לדף מקורות

יש מנהג מיוחד ברומא: ביום שמוציאים שני ספרי תורה מסיימים את מספר הקרואים הדרוש לאותו יום בספר הראשון, אומרים חצי קדיש ומעלים לתורה עוד אחד לקרוא בספר השני בקריאה מיוחדת (ביום טוב, שבת חול המועד ושבת ראש חודש: “יעמוד העולה לפרשת מוספים”;  בד’ שבתות: “לפרשת שקלים\זכור\פרה\החודש”; בחנוכה: “לפרשת נשיאין”), ואחר כך קוראין למפטיר שחוזר וקורא בספר השני את הפסוקים האחרונים. וביום שמוציאים שלושה ספרים קוראים בראשון ששה, בספר השני את השביעי, אומרים קדיש, בספר השלישי מעלים את השמיני, עוד אומרים קדיש, ואחר כך קוראין למפטיר שחוזר וקורא בספר השלישי.

שונה מנהג זה מפסק השו”ע (עיין להלן) (23) שבספר ראשון (או בשני כשיש ג’ ספרים) גומרים את מספר הרגיל של היום ובספר ההאחרון קוראים רק את המפטיר ולא שהמפטיר חוזר על מה שקרא הקודם לו כמו שנהוג ברומא.

נשאלת השאלה על מקור המנהג ואם מותר לקיימו.

כדי לברר מקורו וטעמו של המנהג יש לעיין בצדדים שונים של הבעיה.

הקריאה בספרים נוספים

הימים שבהם מוציאים שני ספרים ומפטירים הם:

   א. הימים הטובים של פסח, שבועות, סכות, שמיני עצרת-שמחת תורה (רמב”ם תפילה יג יד, שו”ע או”ח תפ”ח ג, תצ”ד א, תרנ”ט א, תרס”ח ב)

   ב. ראש השנה ויום כפור (רמב”ם תפילה יג יד, שו”ע או”ח תקפ”ד ב, תרכ”א א)    

   ג. שבת חול המועד של פסח וסוכות (שו”ע או”ח תרס”ג ג)

   ד. ד’ שבתות: שקלים\זכור\פרה\החודש (שו”ע או”ח תרפ”ה)

   ה. שבת ראש חודש (רמב”ם תפילה יג ד, שו”ע או”ח תכ”ה א)

   ו. שבת חנוכה (שו”ע או”ח תרפ”ד ב)

בראש חודש טבת שלא חל בשבת (שו”ע או”ח תרפ”ד ב) ובחול המועד של פסח שלא חל בשבת (שו”ע או”ח תצ ו) מוציאים שני ספרים ואין מפטירים.

מוציאים שלושה ספרים ומפטירים ב:

   א. ראש חודש טבת (שו”ע או”ח תרפ”ד ג), אדר (שו”ע או”ח תרפ”ה א) וניסן (שאז קוראים בפרשת החדש, משנה ברורה על או”ח תרפ”ה סע”ק יג) כשחלים בשבת.

   ב. בשמחת תורה בגולה, לנוהגים כפסק שו”ע או”ח תרס”ט א.

מקורות הדין:

ד’ שבתות: המשנה (מגילה כט א) (2) קובעת שיש קריאה מיוחדת באותן השבתות. מן הגמרא (שם כט ב) (3א), יוצא שהיו כמה שיטות (על שבת שקלים):

1. קוראין ששה בענינא דיומא (כלומר הפרשה הרגילה לפי סדר השנה) ואחד בכי תשא (היינו פרשת שקלים לפי שמואל)

2. קוראין רק את פרשת צו (היינו פרשת שקלים לפי רב) ומפסיקים את סדר הפרשות (4) הרגיל ובשבת הבאה חוזרים לסדר הרגיל של הפרשות

3. קוראין שלושה בענינא דיומא וארבעה  בפרשת צו, כך אין מפסיקים את סדר הפרשות אבל מפסיקים את סדר ההפטרות (4)

בהמשך שם (3א) נלמד על שבת ראש חודש:  ראשי חדשים – קרו שיתא בעניינא דיומא, וחד בדראש חודש.

בהמשך הגמרא (3ב) אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות וקורין בהן, אחד בעניינו של יום, ואחד בשל ראש חודש, ואחד בכי תשא. ואמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות וקורין בהן: אחד בעניינו של יום, ואחד בדראש חודש, ואחד בחנוכה. משם הדין על ראש חודש טבת ואדר כשחלים בשבת.

על ראש חדש טבת שלא חל בשבת יש מחלוקת בגמרא (שם) (3ג) וההלכה כדברי רב יצחק. משם נלמד גם על שבת ראש חדש ניסן (רמב”ם תפילה יג כג. וכסף משנה שם).

על שבת וחנוכה (שלא בראש חדש) לא מדובר במפורש במגרא, שדנה, כאמור במקרה של ג’ ספרים.

בולט ההבדל בין כל הימים האלה לימים טובים ושבת חול המועד, שבהם קוראים את פרשת המוספין, אשר אין עליהם גמרא מפורשת, רק הגאונים תקנוה (מגן אברהם או”ח תפח ס”ק ג) (27). ועיין בתוספות מגילה ל ב ד”ה ושאר (10, ו9ג שמפרש הטעם)). הכסף משנה (על רמב”ם תפילה יג יד) מוסיף שהחיוב יוצא ממה שאמר ר’ יצחק נפחא (3ב) על ראש חדש טבת: “אלמא בכל יום שיש בו קרבן קוראין בקרבן היום מוסף על סדר היום”.

מן ההבדל הזה אפשר להוציא מסקנות שונות, כגון אם שכחו לקרוא אם צריכים לחזור, או אם מותר לקטן להיות מפטיר בימים אלה, ובמיוחד לנידון דידן במה קורא המפטיר. בין המדגישים את ההבדל הוא רבינו ישעיה (והובאו דבריו בשבלי הלקט סי’ סט ובטור או”ח רפב) (22). ויש דוחים חילוק בז, הן מתוך סברא הן מתוך גרסא מסופקת מן הירושלמי  ( שו”ת חיים שאל חלק א סימן כה ד”ה ואני אומר) (32).

בלשון הפוסקים מה שקוראים בספר האחרון נקרא “חובת היום” ומה שקוראים בספר הראשון הוא “סדר היום”.

חלקו של המפטיר וטעם הקדיש

על חלקו של המפטיר[1] במנין העולים, כשיש רק ספר אחד, יש מחלוקת אמוראים בגמרא (מגילה כג א): לפי רב הונא המפטיר עולה למנין הקרואים, לפי רבי ירמיה בר אבא אינו עולה (1). אם הוא עולה, פירושו שהאחרון שקורא ממשיך להיות הוא עצמו המפטיר. לפי רוב הפוסקים הלכה כדברי האומר שהמפטיר עולה (רי”ף ורא”ש, רמב”ם תפלה יב יז) וזה מסביר למה למשל במנחה של יום כפור ובתעניות קוראין שלושה והשלישי הוא המפטיר, אמנם בשבתות וימים טובים, שבהם אפשר להוסיף במנין הקרואים, מוסיפים את המפטיר כדי לצאת את דעת שניהם. כך מסבירים התוספות, (שם ד”ה חד) (8א). ושם התוספות (ד”ה כיון) (9א) מסבירים לשם מה בא הקדיש קודם עליית המפטיר: לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש”ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר … להודיע שאינו ממנין השבעה. (ועיין עוד בדברי רבינו ירוחם) (15א). השו”ע (או”ח רפב ד) מסכם כך: נוהגים  לקרות שבעה ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש, וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. [2]

הראב”ד (שו”ת הראב”ד סימן קצ) (5א) חולק עם רוב הפוסקים, לדעתו הלכה כדברי האומר שהמפטיר אינו עולה, ואינו קורא אלא משום כבוד התורה.

השיטות בסדר הקריאות בראשונים ואחרונים

כל זה די פשוט כשמדובר בהוצאת ספר תורה אחד. אבל כשמוציאים שנים או שלושה ספרי תורה הענין מסתבך; העיון  בספרות הראשונים מראה שבנושא זה היו כמה שיטות ומנהגים שונים. יש להעיר שלא כל המקורות שלמות בנתונים ולפעמים התמונה נשארת חסרה ואפשר למלאות אותה על פי ההסבר שניתן על ידי פוסקים מאוחרים שציטטו את המקור.

אפשר לזהות כמה שיטות שונות (עיין טבלאות א’-ד’):

שיטה א. המפטיר הוא היחידי שקורא בספר האחרון

א.א  אין קדיש לפניו       

המפטיר הוא האחרון למנין העולים ואין קדיש לפניו. כשיש ג’ ספרים הוא השמיני, כשיש ב’ ספרים לא ברור אם הוא השביעי או השמיני. כן המנהג בברצלונה שעליו מעיד הריב”ש (שו”ת הריב”ש סימן שכא ד”ה עוד שאלת) (13ג-ו) מבוסס על ההנחה שהמפטיר עולה למנין; ועל אי אמירת הקדיש הוא מסביר : דכיון שהמפטיר קורא בענינו של יום, ועולה למנין הצריך ליום, אין להפסיק בקדיש בין הקורין בספר הראשון למפטיר הקורא בב’.

הריב”ש (שו”ת הריב”ש סימן נט) (15) מביא כמה מנהגים על חלוקת הקריאות בשלושת הספרים: שנים בשם המנהיג  5 בראשון, אחד בשני ואחד בשלישי , או 7 1 1 , והוא מוסיף 6 1 1  ומסביר ואותן שקורין שמונה בין כלם, כדי שיקראו ז’ בזולת המפטיר, כמו שהוא כן בשאר שבתות. והכל כפי המנהג דנהרא נהרא ופשטיה.

כך נראת גם שיטת הטור (או”ח תרפה) (18א), לגבי היום של ג’ ספרים; הטור אינו מדבר על הקדישים. הטור מחלק בין מקום שהמפטיר עולה לבין מקום שאינו עולה ונותן דין לשניהם בלי להכריע.

כמעט למסקנה דומה מגיע הראב”ד (שו”ת הראב”ד סימן קצ (5), והובא בשבלי בלקט סי’ עט (11)  ובבית יוסף או”ח רפב) (22א), אולם מתוך הנחות שונות. לדעתו הלכה כדברי האומר שהמפטיר אינו עולה, ואינו קורא אלא משום כבוד התורה. הטעם של אי אמירת הקדיש הוא שאם יקדיש על הראשון ויקרא המפטיר בשני בלא קדיש חוששין אנו לפגם הספר השני. “פגם הספר” פירושו שמתוך שהקדיש הוא סימן של סיום קריאת חובה, אם אומרים אותו לפני הספר השני אנו מראים בזה שהוצאת ספר השני אינה כל כך חשובה.

א.ב. יש קדיש לפניו        

הרא”ש בשם רבינו תם ואחרים  (מגילה פרק ג סימן ה (12א)) ור’ ירוחם (תולדות אדם נתיב ב חלק ג, נתיב ט חלק ב) (17): מנין העולים (ה’ ביום טוב, ו’ בכפור, ז’ בשבת) נגמר בספר הראשון (כשמוציאים שנים) או בשני (כשמוציאים שלושה), אומרים קדיש והמפטיר קורא בספר האחרון מה שעוד לא נקרא. כך (ואולי זה אחד הטעמים) המפטיר לא יצטרך לחזור על מה שנקרא קודם.

הרא”ש (12ה) מייחס את השיטה לרבינו תם, שעליו מעיד חלקית ספר המהיג מובא בריב”ש ((13 ד) שו”ת הריב”ש סימן שכא ד”ה עוד שאלת), לרבינו משולם (אמנם עליו ראה שיטה ד) ולפסקי רב עמרם ורב האי גאון. וההסבר הוא: בשבת השמיני מפטיר וביו”ט הששי וביוה”כ השביעי לפי שאנו רוצים לעשות מנהגינו אליבא דכולי עלמא דכיון דמוסיפים עליהן ניחא לכ”ע דלמאן דאמר עולה הוי מפטיר שמיני ואין בכך כלום דמוסיפין ולמ”ד מפטיר אינו עולה כבר קראו לפניו שבעה ואע”ג שקורא המפטיר בי”ט וביוה”כ בעניינא דיומא ואמרי’ לקמן בפרק בתרא דקרו שיתא בואתה תצוה וחד קרי בכי תשא. מ”מ תקינו עכשיו שיקרא המפטיר שהוא שמיני עניינא דיומא כדי לנהוג אליבא דכ”ע.

הוא אינו מסביר בפירוש למה צריך קדיש לפני המפטיר, ואולי הטעם הוא להחזיק במנהג, הנאמר בראש דבריהם.

הקרבן נתנאל (על הרא”ש שם) מוסיף שני הסברים: א. למה צריך קדיש לפני המפטיר: אין משנים מכל סדר השנה שאומרים קדיש בין שביעי למפטיר, ב.למה המפטיר קורא בספר האחרון בעניינא דיומא: שנוכל לעשות כבימי הגמרא שהמפטיר היה קורא פסוקים אחרים.

הרא”ש (12ה) מדגיש שהבדל המנהגים תלוי במה שנהגו להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר. לפני זה הוא הסביר (12א) שבשבת תיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר לומר שאין ממנין השבעה. ובדברי ר ‘ירוחם: להפסיק בקדיש אחר שנשלמה הפרשה.

לגבי שלושה ספרים כותב ר’ירוחם בשם גאון בתשובה שאין אומרין קדיש בספר הראשון כיון שלא גמרו עדין חובת היום שהם ז’ עולין אלא אחר הספר השני אומר קדיש וכן אחר השלישי שאין אומרים קדיש אלא אח’ ז’ דשבת או ה’ די”ט. 

המקורות על מה שהיה מנהג ארגון (ריב”ש,13א) אינם נותמים תמונה שלמה חוץ מענין הקדישים.

דעת מרן יוסף קארו שייכת לשיטה זאת. אינה מתבררת לגמרי בבית יוסף (או”ח רפב) (22 ב), שם מדבר בעיקר על הקדישים, אמנם ברורה בשולחן ערוך (או”ח תכא) (23). וכן דעת הרמ”א (בסימן רפ”ב ד) (23).

שיטה ב.  המפטיר חוזר על מה שקרא המשלים

ר”י (לפי ר’ ירוחם תולדות אדם נתיב ב חלק ג דף כ טור ד), רבי’ אליה ורבינו משולם (לפי ר’ ירוחם שם, תוספות מגילה דף כג עמוד א ד”ה כיון, הרא”ש שם), מנהג עכשיו של צרפת שלא כרש”י ור”ת (תוספות): המפטיר חוזר על מה שקרא המשלים (9ב, 17, 12ב, 7). הטעם נראה שרוצים קודם להשלים בקריאה של חובה. המאירי (מגילה (7)) מפרט: ומפטיר חוזר וקורא בה ג’ פסוקים. הטעם של השיטה לפי המאירי שלא יוציאו ספר אחר בשביל קריאת המפטיר בלבד וכל שכן כשהמפטיר אינו הגון כל כך. בדברי הרא”ש: שלא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין שיקרא חובת היום.

כן נראה המנהג בספר המנהיג כשמוציאים שלושה ספרים (בשו”ת הריב”ש סימן שכא) (13ה) וכדברי הריב”ש (שם) (13ו) נכונים הדברים גם במקום שהמפטיר הוא הקורא בספר בשלישי, כשיש מפטיר קטן: שאם היה המפטיר קטן, היה צריך לעשות כדברי המנהיג, שיקרא גדול בפרשת חנוכה, שגם הוא חובת היום, ויפסיקו בקדיש, ויחזור לקרותה המפטיר הקטן, משום כבוד התורה; ואפשר שגם דברי המנהיג במפטיר קטן הם [3]  .

לדעת הריב”ש שנשאל על מפטיר קטן כשהספר השני הוא חובת היום  (שו”ת סי’ ל”ה וסי’ שכ”ו) (14,16) יש סדר עדיפויות, הפמטיר חוזר כשהוא קטן: והמנהג היפה הוא: או במפטיר גדול, או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיקו בקדיש, ויחזור הקטן המפטיר לקרות הפרשה ההיא, או שלשה פסוקים ממנה, משום כבוד התורה, ויכול לברך לפניה ולאחריה, מידי דהוה אברכות ההפטרה. ומוסיף בסי’ ל”ה: זהו המנהג היפה שראוי להנהיג. אבל באלו הארצות, אינם מדקדקים בזה, ואינם שומעין למי שירצה לשנות מנהגם.

שיטה ג: יש לחלק בין מצבים שונים

רבינו ישעיהו (מובא בשבה”ל סי’ עט (11) ובבית יוסף  או”ח רפב (22א)) מחלק: בימים טובים דעתו כשיטת א.ב:  המפטיר קורא המוספין ומפסיקין בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר והטעם הוא שקריאת המוספין אינה חובה ומפני שאינו חובה לא ניתנו אותן לאחד מן הקוראים הבאין חובה ליום; אבל ד’ פרשות ופרשת ראש חדש שהן חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז’ שהן חובה ליום הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום והשביעי בפרשה הנוספת כמו שמפורש בגמרא … ואחר כן אומר קדיש ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בקריאת השביעית  בפרשה הנוספת. כאן דעתו כשיטת ב אלה שהוא לא מצריך קדיש בין ספר ראשון לשני, כנראה כדי שלא להפסיק בין קריאת השבעה דחובה.

לכאורה גם הרבמ”ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג (6)) מחלק: על שבת ראש חדש (הלכה ד) הוא כותב: ואם חל ראש חדש להיות בשבת מוציאין שני ספרים בשחרית, באחד קורין בו סדר אותה שבת ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם, והמפטיר קורא ענין ראש חדש, ומשם נראה שהוא מקבל את השיטה השניה שהמפטיר חוזר; אמנם על יום טוב וכפור (הלכה יד) הוא כותב בכל יום ויום מימים טובים וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית, הראשון קורא בו אלו הענינות שאמרנו, והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים בתורה, והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא.  וכאילו שם המשלים הוא המפטיר. לפי הכסף משנה, שם, הפסיקה על שבת ראש חדש היא הקובעת (ועיין גם שו”ת בית יהודה חלק או”ח סימן ס (20ד)).

טבלא א’ שני ספרי תורה

המפטיר	קדיש בסוף	בספר שני קורא	קדיש בסוף	בספר א’ קורא	מקורות	שיטה
	כן	המפטיר	לא		מנהג ברצלונה בריב”ש	א.א
	כן	המפטיר	לא	המנין הרגיל של היום	ראב”ד
			לא		מנהג השואל את הריב”ש בחוה”מ
	כן	המפטיר	כן	המנין הרגיל של היום	ר’ ירוחם, רא”ש א	א.ב
צריך שיהיה גדול	כן	המפטיר			המנהיג בשם ר”ת
	כן		כן		מנהג ארגון בריב”ש
	כן	המפטיר	כן	המנין הרגיל של היום	מנהג בני ספרד בבית יוסף ושו”ע
	כן	המפטיר	כן		רמב”ם על  יו”ט ויוה”כ
חוזר על מה שקרא המשלים	כן	השביעי		ששה	ר”י רבי’ אליה ורבינו משולם	ב
חוזר על מה שקרא המשלים	כן	המשלים	כן		רמב”ם על שבת ר”ח
		המפטיר	כן	שבעה (בשבת)	ר’ ישעיהו על יו”ט	ג
חוזר	כן	השביעי	לא	ששה	ר’ ישעיהו על ד’ שבתות

טבלא ב’ שלושה ספרי תורה

המפטיר	קדיש בסוף	בספר ג’ קורא	קדיש בסוף	בספר שני קורא	קדיש בסוף	בספר א’	מקורות	שיטה
	כן	המפטיר		השביעי		קוראין ו’	מנהג ברצלונה ריב”ש ב	א
ממשיך	כן	המפטיר	כן	השביעי	לא	קוראין ו’	ר’ ירוחם
	כן	המפטיר	כן	השביעי	לא	קוראין ו’	בני ספרד, בית יוסף וש”ע
	כן	המפטיר	כן?		כן		רמב”ם
	כן		כן		כן		מנהג ארגון בריב”ש
חוזר על מה שקרא המשלים	כן	קורא השביעי		כנראה הסמוך		הראשונים	ר”י רבי’ אליה ורבינו משולם	ב
חוזר	כן	משלים	לא	הששי	לא	קוראין ה’	המנהיג (ריב”ש ה’)

טבלא ג’. סכום השיטות כשמוציאים שני ספרי תורה

שיטה	בספר הראשון קורא	קדיש בסוף	בספר האחרון קורא
א.א א.ב	המנין הרגיל של היום המנין הרגיל של היום	לא כן	המפטיר
ב	קוראין ו’	כן/לא	השביעי והמפטיר חוזר
ג ביום טוב   בד’ שבתות	המנין הרגיל של היום קוראין ו’	כן לא	המפטיר השביעי והמפטיר חוזר

טבלא ד’. סכום השיטות כשמוציאים שלושה ספרי תורה

בספר האחרון קורא	קדיש בסוף	בספר השני קורא	קדיש באמצע	בספר הראשון	שיטה
המפטיר	כן	השביעי	לא/כן	קוראין ששה	א
השביעי והמפטיר חוזר	לא	הששי	לא	קוראין חמישה	ב

  התפשטות  המנהגים

לאור המקורות זאת התמונה היוצאת: המנהג הקדום, נפוץ בצרפת מימי רש”י ורבותיו ורבינו תם, וכן בספרד, היה לפי שיטה א’, שהמפטיר הוא היחידי שקורא בספר האחרון ואינו חוזר. ההבדלים היו באמירת הקדישים באמצע ועל מספר הקרואים (15,13). עד שבא  ר’ אליהו[4] והנהיג שהמפטיר חוזר, ודבריו נתקבלו בצרפת (תוספות מסכת מגילה דף כג  א ד”ה כיון). על איטליה ידוע רק המקור בשבלי הלקט, שמחלק בין ימים לימים (11). בספרד שלשלת הפוסקים מהטור עד ר’ יוסף קארו שמרה על המנהג הראשון.

הפסק בשו”ע וברמ”א הולך לפי השיטה הראשונה (בספר שני קורא רק המפטיר) אבל יש עדויות על מקומות שהלכו לפי השיטה הב’ , שהמפטיר חוזר על מה שקרא האחרון. אלה המקורות בסדר זמן:

1 תקון יששכר (מנהגות דף עג ב) (19) ,לר’ יששכר אבן שושן[5] ,אחר שבירר מנהג תוגרמה, שכשיש ספר ב’ או ג’ רק גדול יכול היות מפטיר, הוא מספר על מנהג ירושלים:ובירושלים ע”ה תובב”ה ראיתי נוהגים שבס”ת אחרון ב’ או ג’ יהיה בו העולה לתורה תחילה גדול ואומרי’ אחריו קדיש ואחר כך עולה בו אחריו המפטיר ומברך וחוזר וקורא ממה שקרא הגדול לפניו ומפטיר. ושאלתי לאחד מהחזנים על זאת והשיב שכך הנהיג כאן מימים מורינו החכם השלם מוהר”ר לוי בן חביב ז”ל שהיה איש ירושלם ז”ל ודיין בה כעשרים שנה. אבל לא דקדקתי לידע כדי לזכור אם הגדול ההוא שעלה תחילה לס”ת האחרון עדיין ממנין חובת היום ר”ל שביעי משלים חובת היום או אפילו יתיר על המנין היה כמנהג בשבתו’ וי”ט שמוסיפים על המנין. ואין נראה להפריש ממה שכן פשוט שיכולין להוסיף כמה במנין העולים לס”ת

הרב לוי בן חביב[6] היה רב ראשי בירושלים מ 1525 עד מותו.

2 שו”ת משה פרובנצאלו (20), כ”א (1503-1576), דן על מקרה שאירע לרב חנניה פינצי מעיר גאזואולו באזור מנטובה: בשבת פרה שבה נקרא קטן כמפטיר, אחר שקרא גדול באותו ספר, וחזרו לקרוא למפטיר רק שלושלה פסוקים (“כמנהגנו”) והיה שם יהודי מעיר פירארא שעירער על זה ואמר שגם המפטיר צריך לקרוא את הפיסקא בשלמותה (“גזרה משום הנכנסים”) והרב פסק שדי בקריאת שלושה פסוקים. העירעור היה על מספר הפסוקים, ולא על המנהג עצמו. הרב אינו מצטט את הרלב”ח.

3 ערך לחם-שו”ת מהריק”ש  (21) (יעקב בן אברהם קשטרו, 1525-1610) סימן רפב ס”ה :יותר טוב לנהוג במפטיר גדול או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיק בקדיש ויחזור הקטן המפטיר לקרוא הפרשה ההיא ג’ פסוקים ממנה

4 כנסת הגדולה (24) להרב חיים בן ישראל בנבנשתי (1603-1673) אורח חיים סי’ ר”פ בהגהות בית יוסף : אני בבואי לעיר תיר”א יע”א מצאתי מנהג כדברי הריב”ש והמרלב”ח ז”ל ולא ישר בעיני ומנעתיו והנהגתי שקטן יקרא בפרשת המוספים ויפטיר. תירא (TIRE) עיר על יד איזמיר בו שימש כרב בהתחלת כהונתו.

5 ספר הלכות קטנות (הלק”ט) (25), להרב ישראל יעקב חאגיז[7] (חלק ב סימן קעב) כתב על מנהג ירושלים: מצאתי שהנהיג הרב כמהר”ר בנימין ז”ל[8] כשמוציאין ספר שני קורא א’ ואומר קדיש ואח”כ עולה המפטיר וזה בק”ק ת”ת שבע”ק ת”ו שאני מתפלל בו ומצאתי לו סמך בתוספות פ”ד דתענית [צ”ל מגילה  בתוס’ דף כג] והוא מנהג טוב (עב”י סי’ רפ”ב בשם ר’ ישעי’ ובהג’ לבושי שרד על ט”ז ס”ק ד’): לא מדבר כאן על מפטיר קטן

6 הגהות אריה הלוי לשו”ע או”ח  (26) (רפב ס”ק ג; ד”ר תפ”ב) להרב גור אריה הלוי פינצי שהיה רב במנטובה ב1665 : מנהג יפה שיקרא הגדול בחובת היום ויפסיקו בקשי ויחזו’ הקטן המפטיר לקרוא בפ'[רשה] ההיא ג”פ [שלושה פסוקים] משום כבוד התורה וכן מנהג ק”ק איטאליאני

7 שו”ת מים רבים (28) לרב רפאל בן אלעזר מילדולה [9]בשאלה כ”ב שנכתבה בפיזא  (PISA) בשנת תע”ד מערער על מנהג מקומו לקרוא גדול בספר שני כהריב”ש , לומר קדיש ולקרוא אחריו קטן כמפטיר. וכותב שבליוורנו לא כן היה המנהג בצעירותו, אלא קוראים גדול כמפטיר ואחריו במקומו קורא קטן מפטיר.

8 אמת ליעקב על דיני ספר תורה (דף י”ז ע”א) (29) להרב ישראל יעקב אלגאזי[10] מעיד שכן מנהג בבית כנסת אחד ירושלים:

ואני לא  ראיתי מנהג קבוע כבאי פה  עיר הקדש ירושלים, אמנם פעם אחת נמאתי בק”ק תלמוד תורה וראיתי שנוהגים כדברי הריב”ש וקוראים גדול בפרשת המוספים ואמרים קדיש וחוזר המפטיר וקורא ומפטיר. שוב ראיתי בתשו’ הלק”ט [הלכות קטנות ] ח”ב סי’ קע”ב שכתב המנהג הזה וכתב שע”פ הרב כמהר”ר ישראל בנימין ז”ל [11] נהגו מנהג זה וסמוכות שלו מדברי התוספות פ’ ב’ דתענית דף כ”ג ובגמרא במגילה דף כ״ג ם

9 שו”ת בית יהודה (חלק או”ח סימן ס’) (30) לרבי יהודה בן יצחק עייאש[12]. תשובתו דנה על מנהג עליית החתן לתורה  ובה האריך בבירור הענינים של הנושא שלנו . במשך הדיון שלו הוא מעיד: מנהגינו שאין המפטי’ עול’ מן המנין ולכך נוהגין להפסיק בקדיש בינו ובין השביעי וכן בשבת ור”ח או שבת וי”ט שקורין קדיש על ספר ראשון שקראו בו שבעה ובספר שני קורין שמיני וקורין קדיש ואח”כ המפטיר ולעולם אינו עולה לא למנין ז’ ולא לקרות חובת היום. ומוסיף ש: נהגו בשבת שיש בו ג’ ספרים כגון שבת של חנוכה שחל בו ר”ח או ר”ח אדר או ר”ח ניסן שחלו בשבת לקרות ששה בספר ראשון ושביעי בספר ב’ ושמיני בספר ג’….המפטיר אינו קורא אף בחובת היום כי אם לכבוד בעלמא. ומסביר: והטעם דכיון דנהגו הקטני’ להפטיר והקטן אינו קורא במה שהוא לחובת היום ולכך השוו מדותיהן בכל יום שלא לצרף המפטיר כלל לכלל העולין בין למנין ז’ בין למה שהוא חובת היום.  ומוסיף: מנהגינו קפדינן אתרתי חדא על מנין ז’ של כל שבת וגם דחוששין למ”ד אין מפטיר עולה. וחדא דקפדינן על הקריאה של חובת היום שתהיה עם אחד זולתי המפטיר דכיון דנהגינן לקרות מפטיר קטן אינו קורא לעולם אפי’ בחובת היום כ”ש סדר היום.על מספר העולים ביום שיש ג’ ספרים לפי מנהגו שואל: והיה לנו לעשו’ תשעה שבעה בראשון ושמיני בשני ותשיעי בשלישי. … מה טעם נשתנה יום שיש בו ג’ ספרים לגרוע סדר היום שלא יקראו בו אלא ששה וכי בשביל שיש בו ענין מחודש יפסיד? ומסביר: וצ”ל לפי מנהגינו שנוהגין שלא להוסיף על מנין שבעה מכח ההסכמה שנתקנה בזמן הרב כמוה”ר יום טוב פלכון ז”ל [אולי “ל כלפון] … שאין לומר על עליית המפטיר שהוא שמיני כמו שהוא להרא”ש ז”ל אלא כאלו לא קרא כלל כיון שהוא קורא אחר הקדיש אינו בא בכלל חשבון כלל. ותוספת השמיני של ספר שני אינו נקרא תוספ’ כיון שקורא לחובת היום.

10 ברכי יוסף,  חלק ק רפד ב  (31) להרב חיים יוסף דוד אזולי (1724-1806)  האריך בנושא והביא את כל המקורות. והסביר שמנהג תירי”א (כך כותב אותו) היה שהגדול קורא בחובת היום וחוזר הקטן לקרוא קצת מפ’ המוספים ומפטיר.  הוא מערער על הלכות קטנות שמייחס את המנהג לר”י בנימין : וק”ק (=וקצת קשה) דזה היה מנהג קדום שם בעיר קדשינו ירושלים תוב”ב שהנהיג כן מהרלנ”ח, כמ”ש בספר תיקון יששכר. והוא דעת הריב”ש. ולאו מהר”י בנימין חידשו מעצמו, רק החזיר עטרה ליושנה כאשר הנהיג בעיר הקדש הלזו מהרלנ”ח. והוסיף  חילוק חשוב מה שנוהגים בעיה”ק בק”ק ת”ת וכן מה שכתב מהריק”ש היינו שהשביעי משלים בספר הראשון פ’ השבוע והשמיני קורא בספר הב’ בחובת היום והמפטיר הקטן חוזר וזהו מטעם שלא יקרא קטן והוא מנהג חלוק ממ”ש התוס’ וחלוקין בטעמם ודעת  המרדכי ורבינו ירוחם ור’ ישעיה בשבה”ל שהמפטיר חוזר היא כשהשביעי קורא בחובת היום[13]. ובאות ד אחר שציטט מנהג ת”ת ירושלים כתב וכן המנהג באיטליא כמו שכתב בהגהות גור אריה

11 עיקרי הד”ט  (33) (או”ח סי’ ו אות לו) לרב דניאל טירני (נפטר ב-1814), מאשר שכן המנהג בעיר פירנצי, למרות הערעור של מים רבים, ומספר שכשבא שד”ר מירושלים לפירנצה ומצא את המנהג התפלא, והרב טירני הביא לו הוכחה מהאמת ליעקב שכן מנהג ירושלים, דבר שהשד”ר לא ידע, וזה מוכיח שהמנצא בירושלים לא היה נפוץ בעיר.

12 נהר מצרים  (34) (רפאל אהרן בן דוד, בן שמעון, 1848-1928) חלק א – הלכות שבת אות טוב : במצרים נוהגים כאשר יש כ׳ ס״ת שהגרול עולה לפרשת המוספין ואומר קריש ואחר עולה קטן. וקורא כתורה תחילה ומפטיר

סכום

העולה מתוך המקורות האלה הוא שלמרות הפסיקה של השו”ע היו קהילות שהחזיקו בשיטה הב’ שהמפטיר חוזר. בירושלים, בתורכיה, בצפון אפריקה (אלג’יר ומצרים) ובכמה מקומות איטליה. לפעמים הרבנים שמצאו את המנהג עירערו עליו וניסו למנוע אותו, לפעמים קבלו אותו כמנהג יפה, “מיוסד על אדני פז” כמו שכותב החיד”א. כמקור למנהג הביאו דברי הריב”ש, הרלב”ח והר”י בנימין. מה שלא ברור במקורות הוא אם מי שקורא בספר האחרון שייך למנין הקרואים הקבוע או אם הוא איש נוסף. הבית יהודה אומר בפירוש שהוא השמיני, והחיד”א מסביר שתקון יששכר, המהריק”ש , ההלכות קטנות ואמת ליעקב כולם מתייחסים לשמיני. כמעט בכל המקורות מדובר בפירוש בקטן מפטיר, או בגדול שעולה לפניו (ואם יש גדול ז”א שאחריו יש קטן), רק ההלכות קטנות שותק. לפי הבית יהודה מדובר היה בהתחלה במפטיר קטן אבל אח”כ השוו מדותיהן בכל יום שלא לצרף המפטיר כלל לכלל העולין בין למנין ז’ בין למה שהוא חובת היום”.  

לאור זה המנהג שנשאר ברומא נראה דומה למה שנהגו בכמה קהילות באיטליה אף שלא ברור אם בקהילות אלה היו עושים כך רק כשיש מפטיר קטן או תמיד; היחידי שמדבר על הרחבת המנהג הוא הבית יהודה.  קשה לקבוע מתי ומדוע המנהג הזה השתרש ברומא, שהרי הוא לא רק נגד רוב הפוסקים, אלא גם לא מזדהה עם המקורות כמו שבלי הלקט שהוא הסמכות ההלכתית של בני רומי. המנהג נראה כקדום ומבוסס וגם הנוסח המיוחד של קריאת העולה לפני המפטיר (עיין בהתחלת המאמר) מעיד על זה. אבל אי אפשר לדעת מתי ומתוך איזה השפעה נוסד המנהג. גורם חשוב היה ללא ספק המנהג המקובל בהרבה קהילות איטליה, ורומא בתוכן, שבדרך כלל הקטן הוא המפטיר, ונשאר גם כשהמפטיר לא היה קטן. ברומא היו שני בתי כנסיות נפרדים לגולי ספרד, אחד קאסטיליאני ואראגוניזי ואחד קאטאלאני, ששמרו על מנהגים שונים; אולי בשני היתה השפעה מהריב”ש (שהיה בברצלונה, עיר הבירה של קאטאלוניה, אבל הוא עצמו כתב ששם לא רצו לשמוע לו) בזה שהמפטיר חוזר כשהוא קטן אבל אין התאמה שלמה עם דבריו, כי, לדעתו, האחרון הוא בתוך מספר הקרואים ולא איש נוסף.

אפשר לסכם את ההיגיון שמתחת המנהג, בריכוז כל הדעות שנאמרו, בצורה זאת:

א. ביום שמוציאים שני ספרים:

גומרים את מספר הקוראים (ז’ בשבת, ו’ ביום טוב, ה’ בכפור) בספר הראשון, ואומרים קדיש, לסימן שגמרו את סדר היום, כדעת האומרים שרק אותו סדר עיקר ולכן יש להשלים בו את מנין הקוראים. וגם אין משנים מכל סדר השנה שאומרים קדיש בין שביעי למפטיר.

בספר שני קוראין עוד אחד לצאת שתי דעות: לדעת האומרים שבימים טובים קריאת המוספין אינה חובה, לא ניתנה קריאה זאת לאחד מן הקוראים הבאין חובה ליום (ר’ ישעיהו), ולכן יש להוסיף עוד אחד; ולדעת האומרים שקריאת חובת היום היא תמיד חובה, העולה לספר השני נחשב כאחרון הקוראין חובה, ולא חשוב אם לפניו כבר קראו ז’ בשבת, או ו’ ביום טוב, או ה’ בכפור, כי בימים אלה מותר להוסיף על מספר הקוראים בספר ראשון. ולאלה האוסרים להוסיף איו נקרא תוספת כיון שקורא לחובת היום (בית יהודה). והקורא אינו המפטיר מכמה טעמים: שאם המפטיר אינו עולה והקריאה בספר השני היא של חובה (שאין מבחינים בין ד’ שבתות לשאר ימים) יש לקרא אחד מלבד המפטיר שהוא קורא רק לכבוד התורה; שלא יוציאו ספר אחר בשביל קריאת המפטיר בלבד וכל שכן כשהמפטיר אינו הגון כל כך (מאירי); שאם הקריאה בספר השני היא חובה, כאמור, כיון דנהגו הקטנים להפטיר הקטן אינו קורא במה שהוא לחובת היום (בית יהודה כדברי הרא”ש) והשוו מדותיהן בכל יום שלא לצרף המפטיר כלל לכלל העולין בין למנין ז’ בין למה שהוא חובת היום (בית יהודה).

ב. ביום שמוציאים שלושה ספרים קוראים בראשון ששה, בספר השני את השביעי, ואומרים קדיש, כנראה כהמשך המסורת שמעיד עליו הבית יהודה שלא להוסיף על מנין שבעה מכח ההסכמה שנתקנה בזמן הרב כמוה”ר יום טוב פלכון ז”ל …ואין לומר על עליית המפטיר שהוא שמיני … אלא כאלו לא קרא כלל כיון שהוא קורא אחר הקדיש אינו בא בכלל חשבון כלל (בית יהודה). ואין אומרים קדיש בסוף קריאת הספר הראשון כיון שלא גמרו עדין חובת היום שהם ז’ עולין (ר’ירוחם בשם גאון).

ואחרי שהוחכנו את הטעמים והמקורות של המנהג, לעצם השאלה אם יש לקיים מנהג כזה למרות ייחודו, לע”ד יש לקיימו מכמה טעמים: המנהג הוא עתיק, יסודו בהררי קודש, ולכל פרט יש סיבה הלכתית מוצדקת. אין במנהג זה כל איסור, שהרי מותר להוסיף במנין הקרואים, ובדרך כלל ,”במקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל” (שו”ת יחווה דעת  ב לו). בענין זה רבוי המנהגים היה תמיד קיים והפוסקים הסתכלו בזה בעין יפה, כדברי הבית יוסף (או”ח רפב ד): ואע”פ שאין אנו נוהגים כן כתבתי דברים אלו לפי שאם באיזה מקום ימצא שנוהגים כן אין מזחיחין אותם: וקיימא לן ש”אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו” (ש”ע או”ח תרצ יז).

תודתי לרב ד”ר חיים תלבי, הרב משה סומך והרב יעקב די סיניי שהראו לי מקורות שלא הכרתי

גירסא ראשונה גמרתי בחמלת ה’ עלי יום כד מנחם אב תשס”ג

מהדורה מעודכנת ומתוקנת כ”ו מנחם אב תשפ”ב

   שמואל ר’ בן משה מסיניי

[1] על מעמדו של המפטיר עיין חיים תלבי, “וזאת התורה”- מנהגי קריאת התורה בעדות ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשע”ז, עמ’ 347-322.

[2]  על הקדיש עיין סדרת המאמרים של יוסף מאיר סאפרין, קובץ בית אהרן וישראל, גליון א תשע”ט ו… חיים תלבי….

[3] על השאלה אם מותר לקטן להיות מפטיר עסקו ראשונים ואחרונים, וממשיכה להעסיק את הפוסקים גם בימינו.עיין למשל שו”ת יחווה דעת א פה, ושם רשימה ארוכה של כל הפוסקים שדנו בענין, ושו”ת ציץ אליעזר ח”ז סי’ א קונטרס קטן למפטיר.

[4] הוא ר’ אליהו בר’ יהודה מפאריס, בן דורו ובעל מחלוקתו של ר’ תם, עיין א. א. אורבך, בעלי התוספות, עמ’ 122.

[5] יששכר בן מרדכי אבן שושן  ( 1539–1572)עלה כשהיה צעיר ממרוקו לירושלים, ולמד אצל לוי בן חביב, משם הלך לצפת ומשם נדד למקומות אחרים. ספרו “תקון יששכר” , ד”ר קושטנדינא שכ”ד, חשוב במיוחד על עדותו על מנהגים (מנהגות) כמו אכילת פרי בט”ו בשבט.

[6] ידוע גם כהרלב”ח (בערך 1480-1545).

[7] פאס מארוקו 1620- קושטא 1674. בצעירותו היה באיטליה בוורונה, ובליוורנו בשנים 1652-1656. ד”ר ויניציא תס”ד

[8] הוא הרב ישראל בנימין , חי בירושלים, בן דורו של מהריק”ש; עיין שם הגדולים להרב חיד”א אות תו.

[9] (1685-1748) ד”ר אמשטרדם תצ”ד.

[10]  המהרי”א ( 1680-1755) ראשון לציון בשנה האחרונה לחייו.

[11]  הלק”ט הוא ספר הלכות קטנותך ושם מדובר על ר’ בנימין וכאן הוסיף שם ישראל לבנימין.

[12]  1700-1760 כחתום בסופה, התשובה נכתבה בארגיל=אלג’יר באלול תק”ג, ונדפסה בליוורנו בשנת תקט”ו בו ישב המחבר בדרכו לארץ ישראל. בנו של הר יהודה, הרב יעקב משה עייאש ביקר כשליח מארץ ישראל במנטובה ובליוורנו, ושרת כרב  בפירארא בסוף המאה ה-18 (  ניפי גירונדי, תולדות גדולי ישראל באיטליה עמ’ 128, סימונזון תולדות … דוכסות מטובה עמ’ 497, מהדורא אנגלית).

[13]  פירוש זה על ר’ ישעיה נמא גם בלבושי שרד על או”ח רפד ס”ק י”ז.

סכום השאלות והתשובות   :למה   אין אומרים קדיש בסוף קריאת הספר לפני קריאה בספר האחרון? דכיון שהמפטיר קורא בענינו של יום, ועולה למנין הצריך ליום, אין להפסיק בקדיש בין הקורין בספר הראשון למפטיר הקורא בב’.(ריב”ש) שאם יקדיש על הראשון ויקרא המפטיר בשני בלא קדיש חוששין אנו לפגם הספר השני.(הראב”ד)   אומרים קדיש בסוף קריאת הספר לפני קריאה בספר האחרון? להפסיק בקדיש אחר שנשלמה הפרשה כיון שגמרו חובת היום שהם ז’   (ר ‘ירוחם) אין משנים מכל סדר השנה שאומרים קדיש בין שביעי למפטיר (קרבן נתנאל)     אין אומרים קדיש בסוף קריאת הספר הראשון ביום שמוציאים שלושה ספרים? כיון שלא גמרו עדין חובת היום שהם ז’ עולין (ר’ירוחם בשם גאון)     רק המפטיר קורא בספר האחרון? המפטיר עולה למנין הצריך ליום ( הריב”ש) שהמפטיר אינו עולה, ואינו קורא אלא משום כבוד התורה (וכנראה כבר נשלמה לפניו חובת היום הראב”ד)   רק המפטיר קורא בספר האחרון כשמיני? לפי שאנו רוצים לעשות מנהגינו אליבא דכולי עלמא דכיון דמוסיפים עליהן ניחא לכ”ע דלמאן דאמר עולה הוי מפטיר שמיני ואין בכך כלום דמוסיפין ולמ”ד מפטיר אינו עולה כבר קראו לפניו שבעה (הרא”ש) שנוכל לעשות כבימי הגמרא שהמפטיר היה קורא פסוקים אחרים (קרבן נתנאל) בימים טובים קריאת המוספין אינה חובה ומפני שאינו חובה לא ניתנו אותן לאחד מן הקוראים הבאין חובה ליום (רבינו ישעיהו)    המפטיר חוזר? המפטיר אינו עולה ויש להשלים לפניו בקריאה של חובה שלא יוציאו ספר אחר בשביל קריאת המפטיר בלבד וכל שכן כשהמפטיר אינו הגון כל כך( המאירי) שלא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין שיקרא חובת היום (הרא”ש) ד’ פרשות ופרשת ראש חדש שהן חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז’ שהן חובה … ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בקריאת השביעית  בפרשה הנוספת (רבינו ישעיהו)

דף מקורות

מסודרים לפי הזמן. האותיות­ (א. ב…) בראש המשפטים הם תוספת המלקט

(1) תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כג עמוד א

איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה? רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר עולה – דהא קרי, ומאן דאמר אינו עולה – כדעולא, דאמר עולא: מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה – מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא – למנינא לא סליק. מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא, עשרים וארבעה הויין! – כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי.

 (2) תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כט עמוד א

משנה. ראש חדש אדר שחל להיות בשבת – קורין בפרשת שקלים, חל להיות בתוך השבת – מקדימין לשעבר, ומפסיקין לשבת אחרת, בשניה זכור, בשלישית פרה אדומה, ברביעית החדש הזה לכם, בחמישית חוזרין לכסדרן. לכל מפסיקין, בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים, בתעניות, ובמעמדות, וביום הכיפורים.

(3)  תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כט עמוד ב

א. מאי פרשת שקלים? רב אמר: (במדבר כ”ח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, ושמואל אמר:(שמות ל) כי תשא…… בשלמא למאן דאמר כי תשא היינו דשני האי ראש חדש משאר ראשי חדשים, אלא למאן דאמר צו… את קרבני מאי שני? – שני, דאילו (3) ראשי חדשים – קרו שיתא בעניינא דיומא, וחד בדראש חודש. ואילו האידנא כולהו בדראש חודש. – הניחא למאן דאמר לסדר פרשיות הוא חוזר (עיין למטה מקור 6), אלא למאן דאמר לסדר הפטרות הוא חוזר, ופרשתא דיומא קרינן, מאי שני? – שני, דאילו ראשי חדשים קרו שיתא בעניינא דיומא, וחד קרי בדראש חודש, ואילו האידנא קרו תלתא בעניינא דיומא וארבעה קרו בדראש…..

ב. אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות וקורין בהן, אחד בעניינו של יום, ואחד בשל ראש חודש, ואחד בכי תשא. ואמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות וקורין בהן: אחד בעניינו של יום, ואחד בדראש חודש, ואחד בחנוכה. וצריכא: דאי איתמר בהא – בהא קאמר רבי יצחק, אבל בהך – כרב סבירא ליה, דאמר פרשת שקלים את קרבני לחמי, ובשתי תורות סגי, קמשמע לן. – ולימא הא ולא בעיא הך! – חדא מכלל חבירתה איתמר.

 ג. איתמר, ראש חדש טבת שחל להיות בחול, אמר רבי יצחק: קרו תלתא בראש חדש וחד בחנוכה. ורב דימי דמן חיפא אמר: קרו תלתא בחנוכה וחד בראש חודש. אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, דתדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. אמר רבי אבין: כוותיה דרב דימי מסתברא, מי גרם לרביעי שיבא – ראש חדש, הלכך רביעי בראש חדש בעי מיקרי. מאי הוי עלה? רב יוסף אמר: אין משגיחין בראש חודש. ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה. והלכתא: אין משגיחין בחנוכה, וראש חודש עיקר.

(4) תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל עמוד ב

בחמישית חוזרין לכסדרן וכו’. לסדר מאי? רבי אמי אמר: לסדר פרשיות הוא חוזר, רבי ירמיה אמר: לסדר הפטרות הוא חוזר. אמר אביי: כוותיה דרבי אמי מסתברא. דתנן: לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות, וליום הכפורים. בשלמא למאן דאמר לסדר פרשיות הוא חוזר – היינו דאיכא פרשה בחול, אלא למאן דאמר לסדר הפטרות הוא חוזר – הפטרה בחול מי איכא? – ואידך: הא כדאיתא, והא כדאיתא.

(5) שו”ת הראב”ד סימן קצ

שאלה. ימים )על פי שבלי הלקט ח”א סי’ עט והובא בב”י או”ח סי’ רפב( שמוציאין שני ספרי תורות על איזה מהן ראוי להקדיש.

תשובה.

א. בשבת שיש בו ספר תורה אחד אומר קדיש קודם שקרא המפטיר לפי שאין המפטיר ממנין העולים ואינו קורא בתורה אלא משום כבוד התורה )ראה מגילה כג א ונראה שרבינו פוסק כמאן דאמר אינו עולה אבל הרי”ף והרא”ש כתבו דמשמע מהא דאביי במגילה ל, ב ותניא כוותיה דמפטיר עולה וכן פסק הרמב”ם בהלכות תפלה פי”ב הל’ יז( לפיכך די לו בקדיש שיאמר אחר )בב”י נכתב בטעות קודם ההפטרה( ההפטרה ויתערב על עולי הספר.

ב. אבל בשבת שיש בו שני ספרי תורות וכן ביום טוב לא יקדיש החזן עד שיקרא המפטיר בספר תורה השני שאם יקדיש על הראשון ויקרא המפטיר בשני בלא קדיש חוששין אנו לפגם הספר השני ואם תאמר יש לנו לחוש גם לפגם הספר הראשון אין לנו לחוש על זה שהכל יודעין שקריאת הספר הראשון שעלו לו חמשה או ששה או שבעה הוא העיקר וקריאת המפטיר בשני אינו אלא משום כבוד +אבל הרמב”ם כתב בהלכות תפלה פי”ג הל’ טו ובכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה אם הוציאו זה אחר זה כשמחזיר את הראשון אומר קדיש ומוציא השני וכשמחזיר את האחרון אומר קדיש. ע”ש. ומנהגינו לומר קדיש אחר השלמת חובת היום ומחזירין ספר ראשון ומוציאין ספר שני וקוראין מפטיר וגוללין ס”ת ומניחין אותו על התיבה עד סיום ההפטרה וכו’ ומחזירים ספר שני ואומר קדיש ומתפללין מוסף. וכך כשיש שלשה ס”ת מקדישין כשמחזירין את הראשון וכשמחזירין את האחרון. חוץ מיום שמחת תורה קוראין חמשה או שבעה אם חל בשבת בפרשת ברכה ואין אומרים קדיש ומחזירין ס”ת למקומו ומוציאין ספר שני לחתן בראשית וכשגומר אומר קדיש כי קריאת בראשית אינה מתקנת חכמים ולכן עושים קריאה זו כהמשך לקריאת היום והוי כמוסיף על חמשה או שבעה דקי”ל שגם ביום טוב מוסיפין עליהם.+

(6) רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג

הלכה ד

… ואם חל ראש חדש להיות בשבת מוציאין שני ספרים בשחרית, באחד קורין בו סדר אותה שבת ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם, והמפטיר קורא ענין ראש חדש, ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו…..

הלכה יד

בכל יום ויום מימים טובים וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית, הראשון קורא בו אלו הענינות שאמרנו, והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים בתורה, והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא.

הלכה טו

ובכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה אם הוציאו זה אחר זה כשמחזיר את הראשון אומר קדיש ומוציא השני, וכשמחזיר את האחרון אומר קדיש, וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר שקורא המשלים לעולם ואח”כ מפטירין בנביא.

(7) מאירי מגילה

קורא בה מסיים של מניין הקרואים ומפטיר חוזר וקורא בה ג’ פסוקים וכן ראוי לעשות שלא יוציאו ספר אחר בשביל קריאת המפטיר בלבד וכל שכן כשהמפטיר אינו הגון כל כך.

(8) תוספות מסכת מגילה דף כג עמוד א

חד אמר עולה וחד אמר אין עולה –

א. פסק ר”ת דקיימא לן כמ”ד עולה ולכך אנו נוהגין בתעניות במנחה ובט”ב שהשלישי מפטיר וכן ביום הכפורים במנחה אבל בשבתות ובימים טובים וביוה”כ שחרית המפטיר לא הוי מן המנין דכיון שמותר להוסיף עליהם יכולין אנו לעשות מנהגינו אליבא דכולי עלמא דאי הוי הלכה כמ”ד אין עולה עבדינן שפיר ואפילו הוי נמי הלכה כמאן דאמר עולה מ”מ אין לחוש שהרי מותר להוסיף

ב. ואע”ג דאמרינן לקמן (דף כט:) חל להיות בואתה תצוה קורין שיתא בואתה תצוה וחד בכי תשא מכל מקום נהגו עכשיו לקרות המפטיר שהוא שמיני כל זה כדי לנהוג מנהגינו

ג. וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא השביעי וכן אם הוא יו”ט וקרא כל המנין שהוא צריך ושכח לקרות בחובת היום יחזור ספר תורה ויקרא אחר בחובת היום ואחרון שקרא קודם הוי כמאן דליתיה אבל בשבת של חנוכה או בר”ח של חנוכה אין צריך כדאיתא בילמדנו דחנוכה דהלכתא אין משגיחין בחנוכה כל עיקר

ד. וימים שיש בהן קרבן מוסף גומר קדיש קודם שיוציא ספר תורה ובימים שאין בהן קרבן מוסף אין גומר קדיש קודם ובשבת לא יקרא פחות מאחד ועשרים פסוקים לשבעה בני אדם כל חד וחד שלשה פסוקים ובמנחה ובשני ובחמישי עשרה פסוקים ואם שכח ולא קרא כל כך יחזור ויקרא.

 (9) תוספות מסכת מגילה דף כג עמוד א

כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי –

א. וקשיא לפי מנהגינו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים ואין קורא כלל אחר כך אם כן מאי קא משני כיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעינן אדרבה היה לו לומר כיון דאין קורא אלא מה שקראו הראשונים כנגדו לא בעינן אלא שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים והכי נמי משמע מדתקינו ג’ פסוקים כנגדו למפטיר בנביא כנגד מה שקרא בתורה למאן דאמר עולה כדאמרינן בסמוך א”כ שמע מינה שהוא קורא מה שלא קראו הראשונים וא”כ קשה למה אין אנו נוהגין לעשות כן ונראה לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש”ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה’ לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות והכי נמי תקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה

ב.  והר”ר אליהו הנהיג את בני עירו שאפילו כשמוציאין שני ספרי תורות או שלשה נוהג מנהג זה שיקראו הראשונים הכל והמפטיר חוזר וקורא ממה שקראו הראשונים וכן הנהיג רבינו משלם וכן נוהגין עכשיו בכל צרפת ושינו את מנהג רש”י ורבותיו ור”ת

ג. והא שאין מוציאין ב’ ספרי תורות בכל השבתות לקרוא בשניה וביום השבת כמו שעושין ביו”ט נראה לפי שאין בפרשה אלא שני פסוקים ואין קורין בתורה פחות מג’ פסוקים ואין להתחיל בפרשה שלמעלה או לסיים בפרשה שלמטה משום דלא הוי מענינו של יום ועוד י”ל לפי שצריך להפטיר בכל שבת מענינו של יום ואי קרינן בשל שבת א”כ יהא צריך להפטיר בדסליק מיניה והיינו בשבת וא”כ יהו כל ההפטרות מענין אחד ועוד י”ל לפי שלעולם אין קורין בספר תורה שני בקרבנות אלא באותן שבאין לכפרה כדפירש לקמן פרק בני העיר (דף לא.) שקורין בהן ביו”ט ומהני לישראל כאילו הקריבום אבל קרבנות שבת אינן באין לכפרה ומש”ה אין קורין בהן.

(10) תוספות מסכת מגילה דף ל עמוד ב

ושאר ימות החג קורין בקרבנות החג – והא שאנו מעמידין ספר תורה שניה במועדות וקורין בקרבנות היום לא מצינו סמך בתלמוד אך בסדר רב עמרם ישנו וקצת יש סמך לדבר מהא דאמר לקמן (דף לא:) אמר אברהם לפני הקב”ה רבש”ע וכו’ אמר לו הקב”ה כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהן.

(11) שבלי הלקט סי’ עט

א. בשם הראב”ד: בשבת שיש בו ב’ ספרי תורות וכן ביום טוב לא יקדיש החזן עד שיקרא במפטיר בספר תורה השניה שאם יקדיש על הראשון ויקרא המפטיר בשני חוששין אנו לפגם הספר השני. ואם תאמר יש לנו לחוש גם לפגמא הספר הראשון, אין לנו לחוש על זה שהכל יודעין שקריאת הספר הראשון שעלו לו חמישה או ששה או שבעה הוא העיקר וקריאת הפטיר בשני אינו אלא משום כבוד.

ב. וה”ר ישעיה כתב מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספין ומפסיקין בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר נראה לי שקריאת המוספין אינה חובה שהרי אינה נזכרת בתלמוד ואינה אלא תיקון הגאונים שיקרא המפטיר במוספין לגורסם שליח צבור ויאמר אותם בתוך התפילה ומפני שאינו חובה לא ניתנו אותן לאחד מן הקוראים הבאין חובה ליום אלא תקנו שיקראם המפטיר שאינו קורא משום חובה אלא לכבוד התורה וכיון שאין קריאתו חובה לא חששו אם לא קרא במה שקראו החמישי כמו שעושים בכל שבתות השנה אלא תיקנו שיקרא במוספין וזה המנהג הגון ויפה ומתקבל אבל ד’ פרשיות ופרשת ראש חודש שהן חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז’ שהן חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת

\ וגם לא להפסיק בקדיש ביניהם שכמו שפרשת היום היא חובה גם זו היא חובה ועודפת עליה שמפסיקין הפטרת פרשת היום ומפטירין בפרשה הנוספת\ (נמצא בבית יוסף אבל לא בשבה”ל)

 הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום והשביעי בפרשה הנוספת כמו שמפורש בגמרא (עיי’ מגילה כט סוע”ב) ואחר כן אומר קדיש ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בקריאת השביעית  בפרשה הנוספת כמשפטו בכל שבתות השנה

 (12)  רא”ש מסכת מגילה פרק ג סימן ה

א. וכן נמי תיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר לומר שאין ממנין השבעה ולכך צריכין לחזור מן הפרשה שקרא השביעי אבל ימים טובים וארבע פרשיות שמוציאין שני ספרים אין המפטיר חוזר וקורא מה שקרא אחרון אלא אומר קדיש אחר שקראו שבעה בשבת וחמשה בי”ט ובספר השני קורא המפטיר חובת היום וכשמוציאין שלשה ספרים קורין ששה באחד והשביעי בשני ואומר קדיש ובשלישי קורא המפטיר פרשה שהיא מעין ההפטרה

ב. אבל אם היה קורא השביעי בספר השני כשמוציאין שנים או בשלישי כשמוציאין שלשה היה המפטיר צריך לכפול לפי שלא יאמרו קדיש עד שיגמרו הפרשה. ואחר שגמרו פרשה אומר קדיש והמפטיר קורא מה שקרא השביעי וכן הנהיגו רבינו אליהו ורבינו משולם ז”ל (ומנהג כשר הוא) דלא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין שיקרא חובת היום

ג. ובסדר רב עמרם כתוב שבמקום שמפסיקין בקדיש אין מפטיר עולה למנין שבעה הרי למדנו מדבריו שהיו רגילין להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר ומה שאין מוציאין בשבת ספר תורה לקרות וביום השבת כמו שקורין בימים טובים קרבנות היום לפי שאין בפרשה של שבת רק שני פסוקים ואין לקרות אלא מענינו של יום ועוד טעם אחר דקאמרינן לקמן פרק בתרא (דף לא ב) תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שהן קורין בהן מעלה אני עליהן כאלו הקריבום לפני ומוחל אני להם על כל עונותיהם ובקרבן שבת אין קרבן לכפר דכולן עולות והלכתא מפטיר עולה דקאמר בפרק בני העיר (דף ל א) ר”ח אדר שחל להיות בשבת בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא בואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת וחד תני וקרי מן כי תשא עד ועשית כיור והיינו מפטיר אלמא מפטיר עולה למנין שבעה וכן הלכה ולכך אנו נוהגין בתענית במנחה ובתשעה באב וביוה”כ במנחה שהשלישי הוא מפטיר אבל בשבת השמיני מפטיר וביו”ט הששי וביוה”כ השביעי לפי שאנו רוצים לעשות מנהגינו אליבא דכולי עלמא דכיון דמוסיפים עליהן ניחא לכ”ע דלמאן דאמר עולה הוי מפטיר שמיני ואין בכך כלום דמוסיפין ולמ”ד מפטיר אינו עולה כבר קראו לפניו שבעה ואע”ג שקורא המפטיר בי”ט וביוה”כ בעניינא דיומא ואמרי’ לקמן בפרק בתרא דקרו שיתא בואתה תצוה וחד קרי בכי תשא. מ”מ תקינו עכשיו שיקרא המפטיר שהוא שמיני עניינא דיומא כדי לנהוג אליבא דכ”ע. כך השיב רבינו תם ז”ל והרב רבינו משולם ז”ל וכן פסקו רב עמרם ורב האי גאון ז”ל. ודבר זה תלוי במה שנהגו להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר:

 (13) שו”ת הריב”ש סימן שכא ד”ה עוד שאלת

עוד שאלת, מהו המנהג היפה, ביום שמוציאין שני ספרי תורות, שאומר שני קדישין; אם יש הפרש בזה בין יום ליום; כי ראית המנהג מתחלף בין יו”ט וחולו של מועד, גם בר”ח וחנוכה יחד.

תשובה:

א. המנהג שאתה אומר, שני קדישין בשני ספרי תורה, אינו מנהג פשוט, אבל מנהג ארגון הוא; וגם בארץ הזאת נוהגין כן. ואין להם הפרש, בארץ הזאת, בין יום טוב לחול המועד ולראש חודש וחנוכה יחד, שבכלן אומרים קדיש על כל ספר וספר, ואפילו ביום שמוציאין שלשה ספרים אומרים שלשה קדישין. רק שבשבת במנחה, וכן ביום הכפורים, מאחרין לומר קדיש עד לאחר שיחזירו ספר תורה למקומו, כדי לעמוד בתפלה מתוך הקדיש; שאם יאמרו קדיש מיד אחר קריאת התורה, לא יוכלו לחזור ולומר קדיש סמוך לתפלה על בלי מה, שהרי כבר אמרו אשרי קודם קריאת התורה; וכן במנחה של תעניות. אבל בחולו של מועד, אומרים הקדיש מיד אחר קריאת התורה, על כל ספר וספר, ואומרים אשרי וסדר קדושה, ומחזירין ס”ת למקומו, וחוזרין ואומרים קדיש ומתפללין. וכן בר”ח וחנוכה, אומר קדיש על כל ספר וספר, ואומר אשרי וסדר קדושה, וחוזר ואומר קדיש אחר שיחזיר הספר למקומו.

ב.  ואם ראית נוהגין שלא להפסיק בקדיש בין ספר לספר, בחול המועד, או בר”ח וחנוכ’, אולי הם סבורין שההפסק הוא כדי להפסי’ בין הקורין למפטיר, ובאלו הימים, שאין שם מפטיר, אין צריך להפסיק; ולא כוונו אל האמת; דלדבריהם, כשיש שלשה ספרים, לא היה להם להפסיק בקדיש בין ראשון לשני, אלא בין שני לשלישי לבד, שהמפטיר קורא בו.

ג.  אבל בברצלונה יש מנהג אחר, שאין אומרים קדיש על כל ספר וספר, אלא אחר קריאת כל הספרים; ונראה לי שהוא המנהג היפה; דכיון שהמפטיר קורא בענינו של יום, ועולה למנין הצריך ליום, אין להפסיק בקדיש בין הקורין בספר הראשון למפטיר הקורא בב’. ואע”פ שכשמוציאין שלשה ספרים אין המפטיר מן המנין, שהרי בשני הספרים הראשונים קראו שבעה, זהו שאנו עושין כן כדי לצאת מספק, אם עולה למנין שבעה, או אינו עולה, וכיון שבשבת אפשר להוסיף על מנין שבעה, אנו עושין שיקרא המפטיר שמיני, לצאת מידי ספק; אבל מ”מ עולה הוא, שהרי קורא במה שהוא חובה ליום. ולא דמי לשאר שבתות, שאינו קורא אלא משום כבוד התורה, כ   דאיתא בפרק (בני העיר) [הקורא עומד כ”ג] +עי’ טור וב”י או”ח רס”י רפ”ב+ ומפסיקין בקדיש בינו לשבעה שעלו, כיון שאינו מן המנין.

ד. ומטעם זה כתוב בספר המנהיג, בשם רבינו תם ז”ל, דביום שיש שני ספרים, שהמפטיר קורא במה שהוא חובה ליום, אין מפטירין בו בקטן. ואע”ג דקיי”ל, דאפילו קטן עולה למנין שבעה, מ”מ משמע, דמה שהוא חובה ליום, שאין קורא אלא אחד, דצריך שיהיה גדול, אלא שלמנין שבעה עולה קטן כשאחרים גדולים. ואצ”ל בחול המועד ובר”ח וחנוכה, שאין בו מפטיר, והרביעי קורא בספר השני, שאין מפסיקין בו בקדיש; שהרי הקורא בספר השני מן המנין הוא, ומפני שהם שני ספרים אין להפסיק מפני זה באמצע הקורין הצריכין והעולין למנין.

ה. ואח”כ מצאתי כתוב בספר המנהיג וז”ל: וכן מנהג בכל הפרשיות הבאות חובה ליום, אחרי קריאת הקוראים לפי החובה, מפסיק בקדיש; כגון: שבת ור”ח, ושבת וחול המועד. ור”ח שחל להיות בשבת וחנוכה, שאנו מוציאין שלשה ספרים: אחד לקרות בו בענין היום, ואחד בר”ח דתדיר, ואחר לחנוכה, מפסיקין בקדיש אחרי קריאת פרשת חנוכה, וחוזר המפטיר וקורא בה ומפטיר בנרות דזכריה; אב”ן; ויש מקומות מועטין שלא נהגו כן; עכ”ל.

ו.  ואמת, שגם בברצלונה לא נהגו שיקרא אחר, זולתי המפטיר, פרשת חנוכה, ושיחזור המפטיר לקרותה, אלא המפטיר לבדו הוא הקורא בפרשת חנוכה, ואין אומרים קדיש עד לאחר שקרא המפטיר. ואפשר, שאם היה המפטיר קטן, היה צריך לעשות כדברי המנהיג, שיקרא גדול בפרשת חנוכה, שגם הוא חובת היום, ויפסיקו בקדיש, ויחזור לקרותה המפטיר הקטן, משום כבוד התורה; ואפשר שגם דברי המנהיג במפטיר קטן הם. זהו מה שנ”ל בשאלותיך, +עי’ ב”י שם /או”ח סי’ רפ”ב/ בד”ה ומ”ש, ובד”ה כתוב בשה”ל, מ”ש בזה; ועי’ במג”א שם סק”ו+ וחתמתי שמי יצחק בר רבי ששת זלה”ה.

 (14) שו”ת הריב”ש סימן שכו

שאטיבה, אל הותיק רבי חביב, י”א.

שאלת: ביום שיש פרשה שניה, אם קטן קורא בספר השני, מאחר שבא לחובת היום; כגון פרשת שקלים ושאר הפרשיות. מי אמרי’: כיון שהוא חובת היום, המפטיר קטן לא יוציאנו מידי חובה, או אי אמרי’: כיון דעולה למנין ז’, יכול לקרות הפרשה הבאה לחובת היום.

תשובה: דבר זה כבר כתבוהו בשם ר”ת ז”ל, שבפרשה שבא בחובה ליום, צריך שיקראנה גדול, ואין מפטירין בקטן בכיוצא בזה1 ומה שאמרו (מגילה כג): הכל עולים למנין ז’, ואפי’ אשה ואפי’ קטן, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור; לא אמרו אלא: עולין, רצה לומר להצטרף למנין שבעה כשיש שם גדולים הקורין, אבל שיהיו כל הקורין קטנים, לא. ומה שהקשית, דאם כן הוה ליה למימר: מצטרף למנין ז’, כדאמרי’ בברכות (מז:), לגבי זמון, אינה קושיא כלל; דהתם שייך לשון צרוף, שאין הקטן עושה דבר, אלא שהנדון הוא אם מצטרף לחשבון העשרה הצריכין לזמון, לכל דבר שבקדושה; אבל בכאן, כל אחד מן הקורין קורא ועושה דבר לעצמו, ושייך לומר לשון עולה כמו שאמרו ג”כ (מגילה שם /כג/): מפטיר עולה, או אינו עולה; ולדבריך יקשה לך גבי מפטיר: למה לא אמרו לשון מצטרף? וכן מצינו לשון כזה גבי: אבלות השבת עולה ואינה מפסקת (מ”ק יט); וגם שם יש לדון כיוצא בזה; שהרי אמרו הגאונים ז”ל, שהקובר את מתו ברגל, שיום טוב שני עולה לו למנין שבעת ימי אבלות, אף על פי שאינו נוהג בו אבילות, ומונה לאחר הרגל ששה, והוא כיון שלא היה אסור בו אלא מדרבנן. ואעפ”כ אמרינן בפ”ק דכתובות (ד), גבי מת אביו של חתן וכו’, נוהג ז’ ימי המשתה, ואח”כ נוהג שבעת ימי אבילות; ולא אמרינן שיעלו לו שבעת ימי המשתה לז’ ימי אבילות, אף על פי שלא נהג בהן אבלות, כיון שלא היה אסור אלא מדרבנן. והטעם הוא, לפי שי”ט שני עולה ליום אחד, ונוהג אבילות בשאר הימים, אבל אין שבעת ימי המשתה עולין לו שלא ינהגו אבלות כלל; כמ”ש זה שם הרמב”ן ז”ל. וגם בענין קריאת התורה בצבור י”ל כן. וההיא דתנן בפ’ הקורא את המגלה עומד (כד): המפטיר בנביא הוא פורס על שמע, ואינו עובר לפני התבה, ואם היה קטן, אביו או רבו עוברין על ידו; קטן קורא בתורה אבל אינו פורס על שמע, ואינו עובר לפני התבה; היינו קטן בצרוף עם אחרים גדולים. וכן נראה מלשון רש”י שכתבת: קטן קורא בתור’ ועולה למנין שבעה וכו’. ומה שהוקשה לך: אדרהיט ותני: אבל אינו פורס על שמע וכו’, לפלוג וליתני בדידה; אדרבה, הא הוי בדידה טפי, דמיירי בקטן אחד! ועוד, דהוי פירושא דרישא כעין נתינת טעם למה שאמר: ואם הי’ קטן, אביו או רבו עוברין על ידו; קטן קורא בתורה; כלומר: משום הכי עוברין על ידו, לפי שאע”פ שהקטן קורא בתורה, אין פורס על שמע וכו’. ובפירו’ רש”י ז”ל הנמצא אצלי, כתוב יותר מבואר; שכך כתוב בו: קטן קורא, קטן המפטיר קתני דצריך לקרות בתורה תחלה; עכ”ל. ולפי זה אפשר לומר, דממתניתין לית לן שהקטן יקרא בתורה אלא כשהוא מפטיר, שקורא לכבוד התורה, אבל למנין שבעה, לא יעלה כלל, אפי’ בצרוף. אלא מברייתא, דתניא: הכל עולין למנין שבעה, ואפי’ אשה ואפי’ קטן, שמעינן דאפילו למנין ז’ עולה; ומיהו, דוקא בצרוף. ומה שאמרת, דאם לא היה יכול לקרות, לא הוה משתמיט שום אמורא לפרש כן, אדרבה, מה שיכול לקרות הוה חדוש, וצריך להשמיענו, ולא מה שאין יכול לקרות; ועוד, שכבר הוא מבואר בלשון: עולה למנין שבעה. ועוד, שלא בארו האמוראים כל מה שעתיד להתחדש, ומקום הניחו לנו. ומה שהוכחת ואמרת, שבימי התלמוד לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון, הראשון לפניה והאחרון לאחריה; ומי לא עסקינן דקטן מפטיר עולה ופוטר בברכתו מה שקראו הראשונים, דבימי חכמי התלמוד המפטיר מן המנין היה? עד כאן דבריך. אבל דע לך, שקודם התקנה, שלא היו מברכין אלא הראשון והאחרון, שאין הקטן קורא ראשון ולא אחרון, אלא באמצע, מן הטעם שכתבת; וכן כתב מורי הר”נ ז”ל בפירוש ההלכות; אבל אחר התקנה, קורא בצירוף, בין ראשון בין אחרון, ומברך, כיון שכל אחד מברך לעצמו, לפניה ולאחריה. גם מה שאמרת, דבימי חכמי התלמוד המפטיר מן המנין היה, לו יהי כדבריך, עדיין לא הוכחת דבר; שזהו כשהוא גדול, אבל בקטן מנין לך שהיה מן המנין? ואף על פי שנחלקו: מפטיר, אי עולה או אינו עולה, זהו בגדול. וההיא דאביי, דקרו שתא באתה תצוה וכו’ (מגילה ל), ג”כ במפטיר גדול היא; דסתם מפטיר, גדול משמע; ולזה הוצרכו לומר במשנה: ואם היה קטן, אביו או רבו עוברין על ידו. גם הדבר בעצמו אינו אמת; דבימי חכמי התלמוד לא נהגו להיות המפטיר עולה, אפי’ בגדול; ואף על פי שפסק הרב אלפסי ז”ל כמאן דאמר: עולה, מכל מקום לא היה מנהגם כן, שאם נהגו להיות עולה, איך נחלקו אם עולה או אינו עולה, פוק חזי מה עמא דבר! אלא לפי שהיה מנהגם שלא היה המפטיר מן המנין, נחלקו: אם המנהג היה מן הדין, מפני שאינו עולה, או שהוא עולה, אלא שקורא לתוספת, שלא ליכנס בספק אי עולה אי אינו עולה. גם מ”ש, דבימי חכמי התלמוד לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון וכו’; ונראה מדבריך, שבזמן אחד היו מברכין ראשון ואחרון לבד, והיה מפטיר עולה למנין שבעה; כי מזאת ההנחה רצית להוכיח דעתך; וזה אינו מוכרח. שהרי כשאמר רב הונא, או רבי ירמיה בר אבא (שם /מגילה/ כג): מפטיר עולה, כבר נתקנה התקנה שיהו כל השבעה מברכין, מפני הנכנסין והיוצאין; שהרי בימי רב, שהיה רבם, כבר נתקנה תקנה זו. כדאמרינן בההיא פ’ /מגילה/ (כב:), גבי מאי דאמרינן: דרב איקלע לתענית צבור, קם קרא בסיפרא, פתח בריך, חתם לא בריך; דאי רב בישראל קרא, לפניה בריך, משום דלאחר תקנה הוא, ולאחריה לא בריך, משום דהיכא דיתיב רב מיעל עיילי מיפק לא נפקי; ואף אי קרא בכהני, אפשר דמהאי טעמא נמי חתם לא בריך; דלא מסתבר למימר שהיה מסופק לבעל התלמוד מתי נתקנה התקנה. ומה שהקשית: כיון דלדעת הרא”ש ז”ל לגבי זמון אינו מצטרף, כאן, לגבי הפטרה, אמאי מצטרף? זה אינו כלום; דכאן נמי אינו מצטרף לעשרה שצריך לקריאת התורה, אלא צריך שיהו בבית הכנסת עשרה כלם גדולים, אלא מפני שאין הכל בקיאין בקריאת התורה, לא הטריחו הצבור להביא שבעה גדולים היודעים לקרות בתורה. וכשהתקינו שיהיו שבעה קורין בתורה, היתה התקנה שהקטן היודע לקרות יעלה למנין ז’, כדי שלא להטריח הצבור להיות כל הז’ גדולים, ואולי לא ימצאום יודעים לקרות. ואפי’ אשה התירו מטעם זה, אם לא מפני כבוד הצבור; ומכל מקום, בכלן קטנים לא התירו. ומה שאמרת, שיש מקומות שנהגו, כשהמפטיר קטן, עומד גדול במקומו וקורא בתורה, והמפטיר קורא ההפטרה ואינו קורא בתורה. ואף על פי שצריך המפטיר לקרות בתורה, היינו משום כבוד התורה, והכא הא איכא כבוד התורה, כשנאמר: המפטיר אינו ראוי לתורה וקורא גדול במקומו. וזה הטעם אינו; דלעולם מי שקורא ההפטרה צריך לקרות בתורה; כי שמא הגדול קרא לתוספת, ולעצמו, ולא בעד המפטיר, ואין כאן כבוד התורה. והמנהג ההוא אינו מנהג יפה בעיני. והמנהג היפה הוא: או במפטיר גדול, או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיקו בקדיש, ויחזור הקטן המפטיר לקרות הפרשה ההיא, או שלשה פסוקים ממנה, משום כבוד התורה, ויכול לברך לפניה ולאחריה, מידי דהוה אברכות ההפטרה2 זהו מה שנראה לי בזה; נאום דורש שלומך נאמן אה

 (15) שו”ת הריב”ש סימן נט

ולענין מה ששאלת, היכא דאיקלע ראש חדש ניסן בשבת, או ר”ח טבת בשבת, שמוציאין ג’ ספרי תורה, האיך סדר קריאתן? כי בספר המנהיג הביא שתי סברות: האחת, שלא יקראו בכל השלשה ספרי תורה כי אם ז’ גברי: ה’, א’, א’; וסברא ב’, שיקראו ט’ גברי: ז’, א’, א’. והוא הסכים לסברא ראשונה. ועוד נמצאת סברא אחרת, שיקראו ח’ גברי: ו’, א’, א’. וכתבת, שיש לתמוה על שתי הסברות. למה יגרע חק היום הזה? וכי בשביל שיש בו ענין מחודש יפסיד? אשיבך: אין לתמוה על זה. שהרי אמרו שם, בפ’ בני העיר (כט:), שאם חל פרשת שקלים בואתה תצוה, או בכי תשא, שקורין ששה בפרשת השבת, וא’ בפרשת שקלים; ואינו אומר שיקראו ח’, דכל שקורין ז’ בשבת, די לנו. וכן בר”ח =בראש חדש= טבת, שקורין ד’ בר”ח =בראש חדש= וחנוכה, אומר שם, שקורין שלשה בר”ח, ואחד בחנוכה; וזאת היא סברת אותן שקורין ז’ בין שלשתם. אמנם, צריכין להזהר שלא יפסיקו בקדיש, אפי’ לבין המפטיר, כיון שגם הוא עולה בזה למנין שבעה, שקורא שביעי בספר שלישי. ואותן שמוסיפין, הוא מפני שבשבת אם רצו להוסיף מוסיפין, ולכן, קוראים תשעה בין כלם, כדי שיקראו בפ’ השבת ז’, כשאר השבתות.   

 (16) שו”ת הריב”ש סימן לה

עוד שאלת, אם המפטיר הקורא בתורה, שהוא חובת היום, כמו בראשי חדשים ופרשיות והמועדים, אם צריך שיהיה גדול.

/ תשובה: כ”כ בספר המנהיג, בשם ר”ת, שביום שיש בו שני ספרים, שהמפטיר קורא במה שהוא חובה ליום, אין מפטירין בו בקטן /הלכות שבת, סי’ לד/. אף על גב דקי”ל, דאפי’ קטן עולה למנין שבעה; מ”מ נראה, דמה שהוא חובה ליום, שאין קורא בספר ההוא אלא א’, דצריך שיהיה גדול. אלא שלמנין ז’ עולה קטן, כשהאחרי’ גדולים, אבל כלם קטנים, לא. וז”ל (המשנה) [הברייתא מגילה כג]: הכל עולין למנין ז’, ואפי’ אשה ואפי’ קטן וכו’; ולא קתני אפי’ נשים ואפי’ קטני’.1 וכ”כ זה הר”ן ז”ל בפירש ההלכות. וא”כ, במה שקורא אחד לבדו, שהוא חובה ליום, צריך להפטיר בגדול. ואם המפטיר קטן, יקרא גדול בספר ההוא אותה פרשה, ואח”כ יחזור ויקרא אותה הקטן, משום כבוד התורה.2 וכ”כ בספר המנהיג כיוצא בזה. זהו המנהג היפה שראוי להנהיג. אבל באלו הארצות, אינם מדקדקים בזה, ואינם שומעין למי שירצה לשנות מנהגם. ואפשר, שמפני שנהגו למכור ההפטר’ למי שמעלה בה בדמים, והם קונים אותה בעד קטניהם להרגילם, ואם לא יתכבדו בהפטרות המועדי’ לא יתנו בה פרוטה, לזה לא ישנו מנהגם בשום פנים. וכל המשנה ידו על התחתונה, כי כולם יקומו כנגדו. א”צ לומר אם יהיה שם איזה יודע ספר, יחזיק בידם לקיים המנהג, אף אם אינו גדול בחכמה. וראה מה קרה לי בכאן.

(17) רבינו ירוחם – תולדות אדם נתיב ב חלק ג דף כ טור ד

א. מפטיר עולה למנין ז’ כלומר שיעלו ו’ עולים בשבת והמפטיר יהיה משלים כך פשוט במגלה. ולפי זה בתעניות במנחה ובט’ באב ובי”ה במנחה שאין מוסיפין עליהם שלישי הוא המפטיר אב’ בשבת וביום הכפורים שמוסיפין עליהם המפטיר אינו ממנין העולים כי אנו רוצים לעושת אליבא דכולי עלמא כלומ’ אפילו למ”ד אין מפטיר עולה ואף על פי שקורא המפטיר בי”ט ובי”ה מענינא דיומא בספר הב’ מכל מקום תקנו עכשיו שיקרא המפטיר שהוא שמיני מענינא דיומא כדי לנהוג אליבא דכ”ע כך כתב רב עמרם ורב יהודא וכן השיב ר”ת לרבינו משולם ודבר זה תלוי במנהגנו שאנו מפסיקין בין משלי’ ומפטיר ואומרים קדיש כי לפי התלמוד נראה שהמפטיר לא היה קורא מה שקראו העולים לפי שלא היו מפסיקין אבל אחר שתקנו האחרונים להפסיק בקדיש אחר שנשלמה הפרשה וחוזר וקורא המפטיר ממה שקרא המשלים זולתי בימים שכתבתי וד’ פרשיות

ב.  וכל יום שמוציאים ב’ ספרים ויש בו הפטרה אין המפטיר חוזר וקורא מה שקרא משלים אלא אומרים קדיש אחר שקראו ז’ בשב’ ואחר שקראו ה’ בי”ט ואחר שקראו ו’ בי”ה ובספר הב’ קור’ המפטי’ חובת היום וכן כשמוציאין ג’ ספרים קורין ו’ בא’ ובשני קור’ שביעי ואחר כך אומר קדיש ובספר הג’ קורא המפטיר הפרשה שהיא מעין ההפטרה כמו שכתבתי שאם היה קורא השביעי בספ’ השני כשמוציאין ב’ ובשלישי כשמוציאין ג’ היה המפטיר צריך לחזור ממה שקרא משלים לפי שלא יאמ’ קדיש עד שיגמרו הפרש’ ואחר שגמרו הפרשה אומר קדיש ומפטיר קורא מה שקורא שביעי וכן הנהיגו ר”י רבי’ אליה ורבינו משולם.

ג. ובסדר רב עמרם כת’ שבמקו’ שמפסיקין בקדיש אין מפטיר עולה למנין ז’ ובמקום שאין מפסיקין עולה.

(17) רבינו ירוחם – תולדות אדם נתיב ט חלק ב

ד. ר”ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה תורות באחד קורא ו’ בסדר השבוע ובשני קורא השביעי בשל ר”ח והמפטיר קורא בשלישי בשל חנוכה כך פשוט ומוכח במגלה וכתב גאון בתשובה שאין אומרין קדיש בספר הראשון כיון שלא גמרו עדין חובת היום שהם ז’ עולין אלא אחר הספר השני אומר קדיש וכן אחר השלישי שאין אומרים קדיש [דף סב טור א] אלא אח’ ז’ דשבת או ה’ די”ט וכן כתב הר”אש. 

 (18) טור אורח חיים סימן תרפה

א. סדר הפרשיות ר”ח אדר שחל להיות בשבת קורין פרשת שקלים שהיא כי תשא שהוא מענין השקלים עד ועשית כיור נחושת ומפטיר ביהוידע בן שבע שנים ומוציאין ג’ ספרים בא’ קורין ו’ בעניינו של יום בשני קורא אחד בשל ר”ח ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים ובשבת שנייה מוציאין ב’ ספרים וקורא באחד מעניינו של יום והמפטיר קורא בשני זכור את אשר עשה לך עמלק עד סוף סדרא ומפטיר כה אמר ה’ פקדתי ובשבת שלישית שהוא ט”ו באדר מפסיקין ובשבת רביעית שהוא כ”ב בחדש פרשת פרה אדומה באחד קורא הסדר ובשניה קורא המפטיר פרשת פרה ומפטיר ביחזקאל וזרקתי עליכם מים טהורים ובשבת חמישית שהוא כ”ט בחודש פרשת החדש הזה לכם ומפטירין בראשון באחד לחדש…

ב. פרשת שקלים כשחל להיות בשבת שבואתה תצוה במקום שהמפטיר עולה למנין שבעה מוציאין ספר אחד וקורין מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת ובמקום שאין המפטיר עולה למנין שבעה קורא מואתה תצוה עד סוף סדרא והשביעי שהוא מפטיר חוזר וקורא מכי תשא ואם חל בשבת שבכי תשא עצמה במקום שהמפטיר עולה למנין ז’ קורין ו’ מכי תשא עד סוף סדרא והשביעי שהוא המפטיר חוזר וקורא כי תשא עד ועשית כיור ובמקום שאין המפטיר עולה למנין ז’ קורין ז’ מכי תשא עד סוף הסדרא והמפטיר חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור ולפי חילוק סדרים שלנו לא יבא כך לעולם:

 (19) תקון יששכר מנהגות דף עג ב

ובהרבה מקומות שהלכתי בארץ התוגרמה ראיתי שאין עולה בס”ת ב’ או ג’ מפטיר כל אימת’ שיהיה אלא גדול שמבטלי’ באותו יום את המפטיר הקטן שהוא נוהג להפטיר כל השנה כלה ואומרים הטעם בעבור כבודו של הס”ת שלא תהיה כל קריאה בו לקטן לבדו ומנהג טוב הוא לפי מנהגנו שאנו מעלין כל מנין חוב’ היו’ בראשון ואין עולה באחרון אלא המפטיר א’ ולא שגדול יקר’ בס”ת וקטן יברך אחריו על ההפטר’ ויפטיר שודאי טעות הוא זה שדין פשוט הוא בכל הפוסקים ז”ל וכהרמב ז”ל בפרק י”ב בהלכות תפילה שהמפטיר בנביא צריך הוא לקרוא בתורה תחילה מפני כבוד התורה פי’ רש”י שלא יהיה כבוד התורה וכבוד הנביא שוה עד כאן     וביאור דבריו שאם יקרא בנביא לבדו כמו שקראו בתורה לבדה א”כ הרי הושוו ועוד נ”ל שאפי’ אם קטן עומד בצד גדול וברך וקרא הקטן בלחש אחר הגדול שהגדול עיקר לא ישתוק לקטן שיברך הוא על ההפטרה ויפטירנה. ובירושלים ע”ה תובב”ה ראיתי נוהגים שבס”ת אחרון ב’ או ג’ יהיה בו העולה לתורה תחילה גדול ואומרי’ אחריו קדיש ואחר כך עולה בו אחריו המפטיר ומברך וחוזר וקורא ממה שקרא הגדול פניו ומפטיר. ושאלתי לאחד מהחזנים על זאת והשיב שכך הנהיג כאן מימים מורינו החכם השלם מוהר”ר לוי בן חביב ז”ל שהיה איש ירושלם ז”ל ודיין בה כעשרים שנה. אבל לא דקדקתי לידע כדי לזכור אם הגדול ההוא שעלה תחילה לס”ת האחרון עדיין ממנין חובת היום ר”ל שביעי משלים חובת היום או אפילו יתיר על המנין היה כמנהג בשבתו’ וי”ט שמוסיפים על המנין. ואין נראה להפריש ממה שכן פשוט שיכולין להוסיף כמה במנין העולים לס”ת

(20) שו”ת משה פרובנצאלו, כ”א (1503-1576), דן על מקרה שאירע לרב חנניה פינצי מעיר גאזואולו באזור מנטובה: בשבת פרה שבה נקרא קטן כמפטיר, אחר שקרא גדול באותו ספר, וחזרו לקרוא למפטיר רק שלושלה פסוקים (“כמנהגנו”) והיה שם יהודי מעיר פירארא שעירער על זה ואמר שגם המפטיר צריך לקרוא את הפיסקא בשלמותה (“גזרה משום הנכנסים”) והרב פסק שדי בקריאת שלושה פסוקים. העירעור היה על מספר הפסוקים, ולא על המנהג עצמו. הרב אינו מצטט את הרלב”ח.

 (21) ערך לחם-שו”ת מהריק”ש (יעקב בן אברהם קשטרו, 1525-1610) סימן רפב ס”ה :יותר טוב לנהוג במפטיר גדול או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיק בקדיש ויחזור הקטן המפטיר לקרוא הפרשה ההיא ג’ פסוקים ממנה .

 (22)  (17) בית יוסף אורח חיים סימן רפב

א. …וה”ר ישעיה כתב מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספין ומפסיק בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר נראה לי שקריאת המוספין אינה חובה שהרי אינה נזכרת בתלמוד ואינה אלא תיקון הגאונים שיקרא המפטיר במוספין לגורסם שליח צבור ויאמר אותם בתוך התפילה ומפני שאינם חובה לא ניתנו לאחד מן הקורים הבאים חובה ליום אלא תקנו שיקראם המפטיר שאינו קורא משום חובה וכיון שאין קריאתו חובה לא חששו אם לא יקרא במה שקרא החמישי אבל ד’ פרשיות ופרשת ראש חודש שהם חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז’ שהם באים חובה ליום וגם לא להפסיק בקדיש ביניהם שכמו שפרשת היום היא חובה גם זו היא חובה ועודפת עליה שמפסיקין הפטרת פרשת היום ומפטירין בפרשה הנוספת הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום והשביעי בפרשה הנוספת כמו שמפורש בגמרא (עיי’ מגילה כט סוע”ב) ואחר כך אומר קדיש ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בפרשה הנוספת שקרא הז’ כמשפטו בכל שבתות השנה עכ”ל ואע”פ שאין אנו נוהגים כן כתבתי דברים אלו לפי שאם באיזה מקום ימצא שנוהגים כן אין מזחיחין אותם…: 

בית יוסף אורח חיים סימן רפב

וריב”ש כתב בתשובה (סי’ שכו) כתבו בשם רבינו תם שבפרשה שבאה חובה ליום צריך שיקראנה גדול ומה שאמרו הכל עולין למנין שבעה אפילו קטן לא אמרו אלא עולין ר”ל להצטרף למנין שבעה כשיש שם גדולים הקורים אבל שיהו כל הקורים קטנים לא ומה שאמרת שיש מקומות שנהגו כשהמפטיר קטן עולה גדול במקומו וקורא בתורה והמפטיר קורא ההפטרה ואינו קורא בתורה ואף על פי שצריך המפטיר לקרות בתורה היינו משום כבוד התורה והכא הא איכא כבוד התורה כשנאמר המפטיר אינו ראוי לתורה וקורא גדול במקומו וזה הטעם אינו דלעולם מי שקורא ההפטרה צריך לקרות בתורה כי שמא הגדול קרא לתוספת ולעצמו ולא בעד המפטיר ואין כאן כבוד התורה והמנהג ההוא אינו מנהג יפה בעיני והמנהג היפה הוא או במפטיר גדול או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיקו בקדיש ויחזור הקטן המפטיר לקרות הפרשה ההיא או ג’ פסוקים ממנה משום כבוד התורה ויכול לברך לפניה ולאחריה מידי דהוה אברכות ההפטרה עכ”ל. ואנו לא ראינו מי שנהג כדברי הריב”ש אלא כמנהג אותם מקומות שכתב השואל וגם הוא ז”ל כתב בתשובה (סי’ לה) שלא רצו לשמוע לו, וגם בעיני נפלאו דבריו שכתב כי

ב. והריב”ש כתב בתשובה (סי’ שכא) מנהגים חלוקים בענין קדיש ביום שמוציאין בו שני ספרים או ג’. ואנו בני ספרד נוהגים לומר קדיש בין ספר ראשון לשני וחוזרים ואומרים קדיש אחר קריאת ספר שני ובראש חודש טבת שחל להיות בשבת שמוציאין ג’ ספרים אין אומרים קדיש אחר ספר ראשון לפי שאין קורין בו אלא ששה וכיון שלא גמרו לקרות חובת היום שהם שבעה אין לומר קדיש עד אחר ספר שני וכן חוזרים ואומרים קדיש אחר ספר שלישי והוא דעת הרא”ש פרק הקורא עומד (סי’ ה) וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב ט חלק ב) והר”ד אבודרהם (ע’ רג) בשם גאון, וביום אחרון של חג שמוציאין ג’ ספרים אע”פ שקורין בראשון יותר משבעה אין אומרים קדיש עד אחר ספר שני שלא לחלק בימים שמוציאים ג’ ספרים בין זה לזה ועוד דכיון דטעמא דקרינן פרשת בראשית הוא כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לומר סיימו את התורה ואינם חפצים לקרות עוד אין להפסיק ביניהם כלל:

(23)  שולחן ערוך אורח חיים

 סימן רפב סעיף ד נוהגים  לקרות שבעה  ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש, וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. הגה:   וכן נוהגים ביו”ט שאין מפטיר ממנין הקרואים, אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר. וביום שמוציאין ב’ ספרים  או ג’,  המפטיר קורא באחרונה. וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין   או  בד’ פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים (ר”ן ומרדכי פרק ב’ דמגילה),  אע”פ שיש חולקים.   ואומרים קדיש  קודם שעולה המפטיר, ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ס”ת א’ או ג’ (ב”י בשם הר”ר ישעיה והרא”ש ורבינו ירוחם).

 סימן תכה סעיף א ראש חודש שחל להיות בשבת…, ומוציאין שני ספרים וקורין בא’  שבעה בסדר היום,  ובשני קורא מפטיר וביום השבת ובראשי חדשיכם עד סוף הפרשה,  ומפטירין השמים כסאי, (ואם מזכיר של ראש חודש ע”ל סימן רפ”ד ס”ב), חוץ מראש חודש אלול שחל להיות בשבת  שמפטירין עניה סוערה. הגה:   ויש אומרים השמים כסאי (טור ומרדכי פרק בני העיר ומנהגים)  וכן נוהגין במדינות אלו. אבל ראש חדש אב שחל להיות בשבת, מפטירין שמעו (אבודרהם ומרדכי פרק בני העיר ומנהגים), וי”א השמים כסאי    וכן עיקר במקום שאין מנהג, (ת”ה סימן י”ט ומנהגי מהרא”ק). ואם אירע ר”ח בד’ פרשיות, מפטירין בשל פרשה (מנהגים), ועיין לקמן סימן תרפ”ה.

 סימן תפח סעיף ג (פסח יום א’) מוציאין שני ספרים וקורין בראשון חמשה גברי (ואם מוסיפין ביום טוב ע”ל ריש סימן רפ”ב) בפרשת בא מן משכו עד מארץ מצרים על צבאותם, ומפטיר קורא בשני בפרשת פנחס ובחודש הראשון ומפטיר ביהושע  בעת ההיא, ומתפללין תפלת מוסף  ואין מזכירין גשם מכאן ואילך ( וע”ל סימן קי”ד), וכן פוסקים  משם ואילך מלשאול בברכת השנים. הגה:  ונוהגין לומר בכל י”ט בתפלת מוסף פסוקי מוסף היום אחר שאמר על ידי משה עבדך כאמור.

סימן תצ  סעיף ו  (פסח חוה”מ) בכל ימי חול המועד ושני ימים טובים אחרונים (י) ד קורים (הרביעי) בספר שני, בקרבנות המוספין שבפנחס, ומתחיל והקרבתם עד סוף פיסקא

.

סימן תצד סעיף א ביום חמישים לספירת העומר הוא חג שבועות, וסדר התפלה כמו ביום טוב של פסח, אלא שאומרים: את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו, וגומרים ההלל, ומוציאין שני ספרים  וקורים בראשון חמשה  מבחדש  השלישי עד סוף הסדר, ומפטיר קורא בשני וביום הבכורים ומפטיר  במרכבה דיחזקאל, ומסיים בפסוק ותשאני רוח.

 סימן תקפד סעיף ב  (ראש השנה) ומוציאין ב’ ס”ת; באחד קורין ה’   מוה’ פקד את שרה עד ויהי אחר הדברים האלה, ואם הוא שבת קורין בו  ז’, ומפטיר קורא בשני בפרשת פנחס: ובחדש  השביעי, ומפטיר: ויהי איש אחד מן הרמתים, עד וירם קרן משיחו. הגה: ויש מקומות שנוהגים  לקרות  התוקע ממנין החמשה העולים לספר תורה (כל בו).

 סימן תרא סעיף א ביום שני (מתפללים כמו ביום ראשון) (טור),  וקורים מוהאלהים נסה את אברהם עד סוף סידרא, ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בירמיה (ירמיה לא, א) כה אמר ה’ מצא חן במדבר עד הבן יקיר לי  אפרים; ובמוצאי ר”ה מבדילין כמו במוצאי שבת, אלא שאין מברכין על הבשמים ועל האש.

 סימן תרכא סעיף א  (כפור) מוציאין שני ספרים, בראשון  קורים ששה  בפרשת אחרי מות עד ויעש כאשר צוה ה’;  ואם חל בשבת,  קורים שבעה  ומפטיר קורא בשני בפינחס ובעשור לחודש, ומפטיר בישעיה: ואומר סלו סלו פנו דרך, עד כי פי ה’ דבר.

 סימן תרנט סעיף א (סכות א’) מוציאים שני ספרים;  באחד קורים: שור או כשב,  בפרשת אמור,  ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין ובט”ו לחודש  השביעי,  ומפטיר בזכריה: הנה יום בא וכו’.

סימן תרסב סעיף ג (סכות ב’) מוציאים שני ספרים וקורין בהם פרשיות שנקראו  אתמול, ומפטיר במלכים: ויקהלו, עד: בהוציאי אותם מארץ מצרים.

 סימן תרסג סעיף ג מוציאין שני ספרים; באחד קורין: ראה  אתה אומר אלי,   ומפטיר קורא בקרבנות של ספיקא דיומא  ומפטיר ביחזקאל (לח, יח): והיה  ביום בוא גוג.

 סימן תרסח סעיף ב (ש”ע) שחרית מוציאין שלשה ספרים,  וקורין באחד מוזאת הברכה עד סוף התורה;  ובשני, בראשית עד אשר ברא אלהים  לעשות; ובשלישי, ביום השמיני עצרת, ומפטיר: ויהי אחרי מות משה. ובמקום שעושין שני ימים טובים אין מוציאין ביום הראשון אלא שני ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת ראה  מכל הבכור, ואם הוא שבת קורין  ז’  ומתחילין:  עשר  תעשר, והמפטיר קורא בשני: ביום השמיני  עצרת, ומפטיר במלכים: ויהי ככלות שלמה, ומחזיר הספרים ואומר קדיש,  ומכריז: משיב הרוח ומוריד הגשם.

 סימן תרפד סעיף ב בשבת שבחנוכה מוציאין ב’ ספרים; באחד קורא בפרשת  השבוע, ובשני קורא  בשל חנוכה,  ומפטיר: רני ושמחי; ואם חלו בו ב’ שבתות, מפטיר בב’ במלכים, בנרות דשלמה. הגה: ואם חל חתונה בשבת זו,  מפטירין  בשל חנוכה (מנהגים).

 סימן תרפד סעיף ג אם חל ר”ח טבת בשבת, מוציאין ג’ ספרים וקורין ו’  בפרשת השבוע,  ובשני קורא אחד  בשל ר”ח ומתחיל: וביום השבת, ובג’ קורא מפטיר בשל חנוכה  ומפטיר: רני ושמחי;  ואם חל ר”ח בחול, מוציאין ב’ ספרים וקורין באחד ג’ בשל ר”ח, ובשני קורא אחד בשל חנוכה. ואם טעה החזן  וקרא ד’ בשל ר”ח, אם לא הוציאו ספר ב’   א”צ לקרות יותר; אבל אם הוציאו ספר ב’,  משום פגמו צריך    לקרות ה’ בשל חנוכה. הגה:  ואם טעה והתחיל לקרות בשל חנוכה   צריך  להפסיק לקרות בשל ר”ח (אבודרהם הלכות ברכות);   ואם צריך לברך על קריאת ר”ח, עי’ לעיל סימן ק”מ.

 סימן תרפה סעיף א  ר”ח אדר הסמוך לניסן שחל להיות בשבת,  קורין פרשת שקלים שהיא כי תשא, עד ועשית כיור נחשת,  ומפטיר: ויכרות יהוידע; ומוציאין שלשה ספרים: באחת קורא פרשת  השבוע,  ובשני של ר”ח, ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים.

סעיף ב שבת שניה מוציאין שני ספרים; באחד קורא פרשת  השבוע, ובשני קורא: זכור את אשר עשה לך  עמלק, ומפטיר:  פקדתי את אשר עשה עמלק.

סעיף ג בשבת שלישי, שהוא ט”ו באדר, מפסיקין; ובשבת ד’ שהיא כ”ב לאדר מוציאין שני ספרים; באחד קורא בפרשת  השבוע, ובשני קורא פרשת  פרה, ומפטיר: וזרקתי עליכם מים טהורים  (וע”ל סי’ קל”ז סעיף ה’).

סעיף ד בשבת חמישי, שהוא כ”ט באדר, מוציאין ב’ ספרים: באחד קורא פרשת  השבוע, ובשני: החדש הזה  לכם, ומפטיר: בראשון באחד לחדש.

 (24) כנסת הגדולה להרב חיים בן ישראל בנבנשתי (1603-1673) אורח חיים סי’ ר”פ בהגהות בית יוסף :

אני בבואי לעיר תיר”א יע”א מצאתי מנהג כדברי הריב”ש והמרלב”ח ז”ל ולא ישר בעיני ומנעתיו והנהגתי שקטן יקרא בפרשת המוספים ויפטיר. תירא (TIRE) עיר על יד איזמיר בו שימש כרב בהתחלת כהונתו.

 (25) שו“ת הלכות קטנות ישראל יעקב חאגיז חלק ב סימן קעב

מצאתי שהנהיג הרב כמהר”ר בנימין ז”ל כשמוציאין ספר שני קורא א‘ ואומר קדיש ואח“כ עולה המפטיר וזה בק”ק ת”ת שבע”ק ת”ו שאני מתפלל בו ומצאתי לו סמך בתוספות פ”ד דתענית [צ”ל מגילה בתוס’ דף כג] והוא מנהג טוב (עב”י סי’ רפ”ב בשם ר’ ישעי’ ובהג’ לבושי שרד על ט”ז ס”ק ד’):

(26)  הגהות אריה הלוי לשו”ע או”ח  (רפב ס”ק ג; ד”ר תפ”ב) להרב גור אריה הלוי פינצי שהיה רב במנטובה ב1665:

מנהג יפה שיקרא הגדול בחובת היום ויפסיקו בקשי ויחזו’ הקטן המפטיר לקרוא בפ'[רשה] ההיא ג”פ [שלושה פסוקים] משום כבוד התורה וכן מנהג ק”ק איטאליאני

(27)  מגן אברהם אורח חיים סימן תפח ס”ק ג

ומפטיר קורא כו’ – מה שקורין פ’ המוספין בי”ט לא מצינו בגמרא רק הגאונים תקנוה (ב”י הרא”ש והר”ן) עמ”ש סי’ קלז:

(28)  שו”ת מים רבים, (ד”ר אמשטרדם תצ”ד) לרב רפאל בן אלעזר מילדולה (1685-1748); בשאלה כ”ב שנכתבה בפיזא  (PISA) בשנת תע”ד מערער על מנהג מקומו לקרוא גדול בספר שני כהריב”ש , לומר קדיש ולקרוא אחריו קטן כמפטיר. וכותב שבליוורנו לא כן היה המנהג בצעירותו, אלא קוראים גדול כמפטיר ואחריו במקומו קורא קטן מפטיר.

 (29) אמת ליעקב על דיני ספר תורה (דף י”ז ע”א) להרב ישראל יעקב אלגאזי מעיד שכן מנהג בבית כנסת אחד ירושלים:

ואני לא  ראיתי מנהג קבוע כבאי פה  עיר הקדש ירושלים, אמנם פעם אחת נמאתי בק”ק תלמוד תורה וראיתי שנוהגים כדברי הריב”ש וקוראים גדול בפרשת המוספים ואמרים קדיש וחוזר המפטיר וקורא ומפטיר. שוב ראיתי בתשו’ הלק”ט [הלכות קטנות ] ח”ב סי’ קע”ב שכתב המנהג הזה וכתב שע”פ הרב כמהר”ר ישראל בנימין ז”ל נהגו מנהג זה וסמוכות שלו מדברי התוספות פ’ ב’ דתענית דף כ”ג ובגמרא במגילה דף כ״ג

(30) שו”ת בית יהודה חלק או”ח סימן ס

א. עוד יש להביא ראיה בס”ד ממ”ש התוס’ והרא”ש ז”ל גבי הך בעיא דאם מפטיר עולה דהלכה כמ”ד עולה דהא בתעניו’ וט”ב =וט’ באב= מפטיר עולה ג’ וילפי לה מפרשת שקלים דאמר אביי בפ’ בני העיר דשיתא קרו בסדר היום ושביעי בספר שני קורא פ’ שקלים וזה השני הוא המפטיר שקורא הפטרה מעין פרשת שקלים והרי הפטרה עולה למנין שבעה. ואע”פי כן בשבת דעלמא נהגו אחר התלמוד לקרוא כל השבעה בסדר היום חוץ מהמפטיר וקורין קדיש ואח”כ המפטיר כופל ממה שקרא אחרון וכיון שקורין קדיש אינו עולה. אבל בזמן חכמי הגמ’ שהיו מעלין המפטיר למנין ז’ לא היו מפסיקין בקדיש. וטעם המנהג הוא דאע”ג דאפסיקא הלכתא דמפטיר עולה למנין ז’. מ”מ ראו להנהיג מנהג מוסכם לכ”ע אפילו למ”ד אינו עולה וייסדו מנהג זה בין בשבת דעלמא שנהגו לקרות ז’ ואח”כ קדיש ואח”כ מפטיר. בין בשבת שיש בו ב’ ספרי’ שקורין בראשון ששה ובשני ז’ וקדיש ואח”כ המפטיר וכן בשבת שיש בו ג’ ספרים בראשון חמשה ובשני ששי ובשלישי קורא ז’ וקורין קדיש ואח”כ מפטיר דנמצא בכולם אין המפטיר עולה. ומנהג זה נזכר בתשובות הריב”ש ז”ל סי’ נ”ט וכן מוכח שמנהגם כן ממ”ש התוס’ שם בד”ה כיון דמשום כבוד תורה וכו’ וז”ל והה”ר אליהו הנהיג את בני עירו שאפי’ כשמוציאין שני ספרי תורות או ג’ נוהג מנהג זה שיקראו הראשוני’ הכל והמפטיר חוזר וקורא ממה שקראו הראשונים וכן הנהיג רבינו משולם וכן נוהגין עכשיו בכל צרפת עכ”ל. דמשמע דגם מי שקורא בספר ג’ אינו עולה למנין ומוכרח דשביעי קרא בספר שלישי והפסיקו בקדיש בינו לבין המפטיר וגם דברי הרא”ש ז”ל מתפרשים כן דמה שכתב וז”ל אבל ימים טובי’ וארבע פרשיות שמוציאין שני ספרי’ אין המפטיר חוזר וקורא כו’ עד ובשלישי קורא המפטיר פרשה שהיא מענין ההפטרה ע”כ. ר”ל שבא לפרש מנהג שבימי הגמרא שהיה המפטיר עולה למנין ז’ ואחר קריאת המפטיר אומרין קדיש. ומה שסיים וז”ל אבל אם היה קורא השביעי בספר השני כשמוציאין שנים ר”ל ששה בספר א’ ושביעי בס’ שני או בשלישי כשמוציאין שלשה ר”ל שבעה שביעי קורא בספר ג’ מלבד המפטיר היה המפטיר צריך לכפול לפי שלא יאמרו קדיש עד שיגמרו הפרשה ואחר שגמרו הפרשה אומרין קדיש והמפטיר קורא מה שקרא שביעי וכן הנהיגו רבי’ אליקים ור’ משולם ז”ל ע”כ. ר”ל לפי המנהג שנתקן אחר סיום התלמוד כדי לחוש למ”ד אין המפטיר עולה וזה נראה ברור בס”ד בכוונת הרא”ש ז”ל דהשתא ניחא מנהגם שנהגו מנהג שוה בין ביום שמוציאין שני ספרים בין ביום שמוציאין ג’ ספרים אין מעלין אלא ז’ גברי ואין המפטיר מן המנין ולא תקנו תקנה זו אלא בשבתו’ וימי’ טובי’ דיכולין להוסיף על מנין העולי’ לכך יצאנו ידי חובת כל הדיעו’ דבהפסקת קדיש אחר ז’ גברי הרי הפרדנו המפטיר ממנין ז’ ואינו עולה ומה שהוא קורא אע”פי שקריאתו חשובה קריאה והרי עלו שמנה אין לחוש דהא מוסיפין מה שאין כן בתעניות דליכא שום תיקון דקי”ל דאין מוסיפין אוקמוה אדינא דמפטיר עולה ולא הוו תרתי דסתרן דכל דאפשר לתקן מתקנינן וכן יתפרשו דבריו לקמן והוא ברור בס”ד. וצ”ע ממ”ש הטור בסי’ תרפ”ה דביום שמוציאין ג’ ספרים קורין ששה בראשון ובשלישי קורא מפטיר בשל חנוכה יע”ש וכ”כ שם הש”ע וזהו מנהג הגמרא דקרו שיתא בראשון ובשלישי מפטיר אבל למנהג שכתב הרא”ש והסכים לו הטור סי’ רפ”ב לעולם אין המפטיר קורא אפי’ בשלישי אלא בתורת סניף לכפול מה שקרא הקודם אליו ובראשון אינן קורין אלא חמשה. וכן תימה לי על מרן בית יוסף סוף סי’ רפ”ב שכתב וז”ל ואנו בני ספרד נוהגי’ לו’ קדיש בין ספר א’ לשני וחוזרין ואומרין קדיש אחר קריאת ספר ב’ ובר”ח טבת שחל בשבת שמוציאין ג’ ספרים אין אומרין קדיש אחר ספר א’ לפי שאין קורין בו אלא ששה וכיון שלא גמרו לקרות חובת היום שהם ז’ אין לומר קדיש עד אחר ספר שני וכן חוזרין ואומרין קדיש אחר ספר ג’ והוא דעת הרא”ש בפ’ הקורא עומד עכ”ל. ולפי מה שפירשנו כוונת הרא”ש ז”ל אין כן דעתו דהא ביום שיש בו שני ספרים השביעי קורא בספר ב’ וכן ביום שיש בו ג’ ספרים ואין אומרים קדיש עד אחר קריאת ספר ב’ או עד אחר קריאת הג’ ביום שיש בו ג’ ספרי’ עד אחר מנין ז’. אם לא שנא’ דמנהג בני ספרד שכת’ מרן וכן מ”ש דעת הרא”ש ז”ל הוא כפי מנהג הגמרא לא כפי מה שהנהיגו אחרי כן ר’ משולם ז”ל ודעמיה ודוק: איך שיהי’ המכוון שיוצא לנו מהמנהג שהעתיקו התוס’ והרא”ש ז”ל הוא דראוי לעשות ולתקן מנהג שיהיה נכון לכ”ע אפי’ למ”ד אין המפטיר עולה ואם כן אפי’ תהיה קריאת החתן חובה כעין קריאת המפטיר אין ראוי לנו לתקן שיהיה החתן עולה למנין ז’ דיש לנו לחוש למ”ד אינו עולה דכל שהוא משום כבוד לא סליק למניינא דאם הראשונים ביטלו המנהג שהיה בימי חכמי הגמ’ כדי לעשות מנהג יפה ומשומר מכל מיני נזקין כ”ש שאין לנו כח לבטל המנהג היפה שנהגו מימי קדם שהחתן הוא זולת השבעה ולהחליף המנהג ולהמיר טוב ברע ולתקן בידי’ שיהיה החתן מכלל ז’ עולין. זה דבר זר ורחוק מן השכל ומי שמחזיק יד מנהג החדש הנז’ לא ימצא ידיו ורגליו בבית המדרש.

ב. וא”ת למנהגינו שאין המפטי’ עול’ מן המנין ולכך נוהגין להפסיק בקדיש בינו ובין השביעי וכן בשבת ור”ח או שבת וי”ט שקורין קדיש על ספר ראשון שקראו בו שבעה ובספר שני קורין שמיני וקורין קדיש ואח”כ המפטיר ולעולם אינו עולה לא למנין ז’ ולא לקרות חובת היום והטעם דכיון דנהגו הקטני’ להפטיר והקטן אינו קורא במה שהוא לחובת היום ולכך השוו מדותיהן בכל יום שלא לצרף המפטיר כלל לכלל העולין בין למנין ז’ בין למה שהוא חובת היום. אם כן מה טעם נהגו בשבת שיש בו ג’ ספרים כגון שבת של חנוכה שחל בו ר”ח או ר”ח אדר או ר”ח ניסן שחלו בשבת לקרות ששה בספר ראשון ושביעי בספר ב’ ושמיני בספר ג’ והיה לנו לעשו’ תשעה שבעה בראשון ושמיני בשני ותשיעי בשלישי ונזכרו אלו שני המנהגים בתשובות הריב”ש ז”ל סי’ נ”ט יע”ש. וכתב מה שנוגע למנהגינו וז”ל ואותן שקורין שמנה בין כולם כדי שיקראו ז’ בזולת המפטיר כמו שהוא כן בשאר שבתות עכ”ל ועיין סי’ שכ”א. ומדבריו משמע שזהו לפי מנהג שנוהגין שהמפטי’ קורא בספר ב’ של חובת היום והוא הוא השמיני. ואין זה מספיק להעלות ארוכה למנהגינו שנוהגין שהמפטיר אינו קורא אף בחובת היום כי אם לכבוד בעלמא. ומנהג הנזכר של יום שיש בו ג’ ספרי’ הוא המנהג שכתב הרשב”ץ ז”ל בחלק ג’ מספר התשב”ץ סי’ ש”ך אלא שגם אותו מנהג הוא כפי המנהג שהזכיר הריב”ש ז”ל לענין שהמפטיר לעולם קורא בחובת היום ולכך הצריך שיהיה גדול יע”ש. ולכן מנהגינו צ”ע מה טעם נשתנה יום שיש בו ג’ ספרים לגרוע סדר היום שלא יקראו בו אלא ששה וכי בשביל שיש בו ענין מחודש יפסיד והיא קושיית השואל שם להריב”ש ז”ל סי’ נ”ט יע”ש. ועיין בתשובות הרשב”ש זלה”ה סי’ תכ”ח תכ”ט תל”א תר”ו.

ג. והנה אע”פי שמנהגינו שקורין שבעה בספר א’ ושמיני בספר ב’ הוא המנהג שכתב הטור סי’ רפ”ב. וביום של ג’ ספרים קורין בראשון ששה ובשני ז’ ובשלישי ח’ כמ”ש שם מרן בית יוסף סוף הסי’ יע”ש וכן כתב הטור סי’ תרפ”ד. מ”מ לדידהו שמיני הוא המפטיר לעולם אבל למנהגינו אין המפטיר עולה כלל והוא המנהג המוזכר בספר המנהיג העתיקו הריב”ש ז”ל סי’ שכ”א יע”ש. וכתב הרב עליו וז”ל דבברצלונא לא נהגו שיקרא אחר זולתי המפטיר כו’ אלא המפטיר לבדו הוא הקורא בפ’ חנוכה ואין אומרין קדיש עד לאחר שקרא המפטיר ואפשר שאם היה המפטיר קטן היה צריך לעשות כדברי המנהיג שיקרא גדול בפרשת חנוכה שגם הוא חובת היום ויפסיקו בקדיש ויחזור לקרותה המפטיר הקטן משום כבוד התורה ואפשר שגם דברי המנהיג במפטיר קטן הם עד כאן לשונו.

וי”ל דהמנהג שכתב הרא”ש ז”ל אינו עושה עיקר אלא ממנין ז’ של סדר היום אבל בקריאה הנוספת של חובת היום אין להקפיד על המנין אלא על גוף הקריאה. מה שאין כן מנהגינו קפדינן אתרתי חדא על מנין ז’ של כל שבת וגם דחוששין למ”ד אין מפטיר עולה. וחדא דקפדינן על הקריאה של חובת היום שתהיה עם אחד זולתי המפטיר דכיון דנהגינן לקרות מפטיר קטן. אינו קורא לעולם אפי’ בחובת היום כ”ש סדר היום. וצ”ל לפי מנהגינו שנוהגין שלא להוסיף על מנין שבעה מכח ההסכמה שנתקנה בזמן הרב כמוה”ר יום טוב פלכון ז”ל כנזכר בהגהות שבספר התשב”ץ להרשב”ץ ז”ל חלק ג’ סי’ הנזכר ומבואר גם בתשובות הרשב”ש ז”ל סי’ תכ”ח יע”ש. שאין לומר על עליית המפטיר שהוא שמיני כמו שהוא להרא”ש ז”ל אלא כאלו לא קרא כלל כיון שהוא קורא אחר הקדיש אינו בא בכלל חשבון כלל. ותוספת השמיני של ספר שני אינו נקרא תוספ’ כיון שקורא לחובת היום. ונמצא שלכל המנהגים בין דלדידן בין דלדידהו אין לגרוע ממנין ז’ העולים בקריאת עראי /ארעי/ שאינה באה חובה ליום וזה פשוט בס”ד.

ד. ודע דמנהג שהנהיג רבי’ משולם ז”ל המוזכר בהרא”ש ז”ל נראה שהוא מנהג פשוט ברוב העולם שמפסיקין בקדיש בין ז’ למפטיר והמפטיר אינו מן המנין כדי לחוש למ”ד אינו עולה. שהרי הרמב”ם ז”ל בפי”ב מה’ תפלה דין י”ז כתב דמפטיר עולה מן המנין וסיים וז”ל ואם הפסיק ש”ץ בקדיש בין משלים ובין המפטיר אינו עולה מן המנין ע”כ. וכתב לקמן דין ך’ וז”ל וימים שיש בהן מפטיר ומוסף נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר ויש מקומות שנהגו לומר קדיש אחר המפטיר עכ”ל. משמע דהמנהג הפשוט הוא להפסיק בקדיש קודם שיעלה המפטיר וכן כתב בפירוש בפי”ג דין ט”ו וז”ל וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר שקורא המשלים לעולם ואחר כך מפטירין בנביא עכ”ל. והיינו ר”ל ממ”ש בפי”ב דין ך’ וכיון שנהגו להפסיק בקדיש ודאי דאין המפטיר עולה ועל פי הנחת המנהג כתב בסתם דין ד’ פי”ג דאם חל ר”ח בשבת דבספר ב’ קורא המשלים והמפטיר קורא ענין ר”ח דר”ל דהמשלים שהוא השביעי שמשלים מנין שבעה העולים עולה לבד המפטיר דהרי המפטיר אינו עולה כיון שמפסיקין בקדיש וזו היא מסקנת מרן כסף משנה שם דין ד’ אלא שנראה מדבריו שהוא כמסתפק בכוונה זו ולדעתנו הוא מוכרח ובפרק י”ג דין כ”ב מבואר דז’ קורא בספר שני יע”ש. ועיין במה שכתב מרן דין ט”ו דיש קצת גמגום בהבנתו וגם בדין ויש גמגום בלשונו יע”ש ואין להאריך.

(31) ברכי יוסף,  חלק א רפד ב  להרב חיים יוסף דוד אזולי (1724-1806)  האריך בנושא והביא את כל המקורות. והסביר שמנהג תירי”א (כך כותב אותו) היה שהגדול קורא בחובת היום וחוזר הקטן לקרוא קצת מפ’ המוספים ומפטיר.  הוא מערער על הלכות קטנות שמייחס את המנהג לר”י בנימין : וק”ק (=וקצת קשה) דזה היה מנהג קדום שם בעיר קדשינו ירושלים תוב”ב שהנהיג כן מהרלנ”ח, כמ”ש בספר תיקון יששכר. והוא דעת הריב”ש. ולאו מהר”י בנימין חידשו מעצמו, רק החזיר עטרה ליושנה כאשר הנהיג בעיר הקדש הלזו מהרלנ”ח. והוסיף  חילוק חשוב מה שנוהגים בעיה”ק בק”ק ת”ת וכן מה שכתב מהריק”ש היינו שהשביעי משלים בספר הראשון פ’ השבוע והשמיני קורא בספר הב’ בחובת היום והמפטיר הקטן חוזר וזהו מטעם שלא יקרא קטן והוא מנהג חלוק ממ”ש התוס’ וחלוקין בטעמם ודעת  המרדכי ורבינו ירוחם ור’ ישעיה בשבה”ל שהמפטיר חוזר היא כשהשביעי קורא בחובת היום[1]. ובאות ד אחר שציטט מנהג ת”ת ירושלים כתב וכן המנהג באיטליא כמו שכתב בהגהות גור אריה

(32) חיד”א שו”ת חיים שאל חלק א סימן כה ד”ה ואני אומר

 ואולם כד דייקת שפיר נרא’ לפי קיצורי דאין לסמוך על הרב בית דוד בהורא’ זו אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא גמור מיסודן של ראשונים ואחרונים. אב”א סברא דאע”ג דספר שני של מועדים לא נזכר בש”ס מ”מ נזכר בסדר רב עמרם וכתבו ז”ל דהגאונים תקנוהו והרא”ש בפסקיו כתב דאפשר דרבנן סבוראי הכי תקון וכבר נתפשטה תקנה זו בכל תפוצות ישראל זה כמה מאות שנים וכל כי הא בתקנה קבועה כזו דבר שבחובה מיקריא. ואי בעית אימא גמרא הרי כתבו הרא”ש והמרדכי והאגודה דאית’ בירושלמי אמר ר’ יצחק שבת שחל בחה”מ בפסח ובסוכות מוציאין ב’ ספרי תורות וקורין באחד ראה ובאחד מוספין עכ”ל האגודה. והמרדכי והאגודה כתבוה משם ראבי”ה והגם דבירושלמי דקמן כעת לא מצאתי לשון זה וכן הרב קרבן נתנאל כתב דלא מצא כן בירושלמי אהימנותייהו דהגדולים הנז’ סמכינן. וא”כ הרי שרש מנהגנו כירושלמי אלא שצריך לדעת אמאי התוספות לא הביאו הירושלמי הזה וכתבו דלא יש סמך בתלמוד ולא מצאו אלא קצת סמך מ”ש דאמר הקב”ה לאברהם אבינו ע”ה כבר תקנתי להם סדר קרבנות ע”ש ותו רבינו ישעיה בס’ המכריע סי’ הנז’ והביאו בס’ שבלי הלקט כתב על הוצאת ס’ שני דלא נמצא לא במשנ’ ולא בתלמוד בבלי ולא בירושלמי ע”ש והרי נמצא בירושלמי ונראה דהתוספות ורבינו ישעיה היתה גירסתם בירושלמי כמו שהביאו הרא”ש ומפרשין דס’ ב’ על סוכות קאי דקרבנו’ החג כתוב במשנה. ומ”מ לדעת ראבי”ה והרא”ש והמרדכי מפורש יוצא מהירושלמי להוציא ב’ ס”ת במועדים והרי הם חובת היום. וכן מוכח מדברי הריב”ש סימן ל”ה וסי’ שכ”א שהביא דברי המנהיג בשם ר”ת שביום שיש בו שני ספרי תורות שהמפטיר קורא במה שהוא חובה ליום אין מפטירין בו בקטן וכו’ ע”ש הרי קפסיק ותני ביום שיש בו שני ספרים ומוכח דנכלל גם בספר שני של פסח ועצרת וכיוצא שקורין במוספין כמ”ש בסדר רב עמרם וקרי להו חובה ליום

 (33) עיקרי הד”ט (או”ח סי’ ו אות לו) לרב דניאל טירני (נפטר ב-1814), מאשר שכן המנהג בעיר פירנצי, למרות הערעור של מים רבים, ומספר שכשבא שד”ר מירושלים לפירנצה ומצא את המנהג התפלא, והרב טירני הביא לו הוכחה מהאמת ליעקב שכן מנהג ירושלים, דבר שהשד”ר לא ידע, וזה מוכיח שהמנצא בירושלים לא היה נפוץ בעיר.

 (34) נהר מצרים (רפאל אהרן בן דוד, בן שמעון, 1848-1928) חלק א – הלכות שבת אות טוב : במצרים נוהגים כאשר יש כ׳ ס״ת שהגרול עולה לפרשת המוספין ואומר קריש ואחר עולה קטן. וקורא כתורה תחילה ומפטיר