Rav Ytzchaq Yedidiàh Fraenkel in Tchumim 1, pp. 303-307
Durante la guerra a Varsavia c’erano due fratelli A e B. Ciascuno di loro nascose una certa somma di denato, in attesa che la guerra passasse, e ciascuno rivelò il luogo in cui era nascosto all’altro fratello. Per cercare di salvarsi dalle SS. A mostrò il nascondiglio di B, e in questo modo si salvò. Terminata la guerra B citò in giudizio A perché si assumesse la responsabilità di tutto ciò che avevano preso le SS, perché avrebbe potuto mostrare il proprio nascondiglio e salvarsi con i propri beni, piuttosto che salvarsi con il denaro altrui. A non negò che le cose fossero andate in questo modo, ma secondo lui le SS già sapevano del nascondiglio del fratello per via di un informatore, ma non ne conoscevano l’esatta ubicazione, e per questo erano andati da lui, mentre ignoravano l’esistenza del suo nascondiglio, e per questo non si considera responsabile.
Il tema del moser mamon chaverò è affrontata dal Rambam nel cap. 8 di Hilkhot Chovel umaziq (fonte 1). Da quanto scrive il Rambam emergono vari punti: chi mostra i beni di un altro ad un violento (anas) deve risarcire; ciò vale quando la cosa è spontanea, ma se è stato obbligato da un non ebreo o un ebreo lo ha obbligato a mostrare ed ha mostrato, è esente dal risarcimento. Se però non ha solamente mostrato ma ha fatto un azione diretta per consegnarlo al violento, deve risarcire su questo punto il Raavad non è d’accordo, perché come vedremo nulla può resistere di fronte ad un pericolo di vita. Lo Shulchan ‘Arukh (Choshen Mishpat 388,3, fonte 2) è sostanzialmente in linea con il Rambam. Il Sefer Meirot ‘Enaim (388,12 – fonte 3) nota che dall’espressione del Rambam e dello Shulchan ‘Arukh si comprende che la cosa non è permessa, ma solamente che si è esenti dal risarcire, perciò a priori certamente non si devono mostrare i beni altrui. Il turè Zahav (fonte 4) non è d’accordo con il Sefer Meirot ‘Enaim; difatti se c’è pericolo di vita è chiaro che si può fare ciò per salvarsi, né si può dire che potrebbe proporre il proprio denaro in cambio, perché altrimenti avremmo indicato che aveva una possibilità, né il motivo del pericolo lo avrebbe risparmiato dal risarcire, perché aveva un’alternativa.
Pertanto è chiaro che non c’è alcun obbligo rispetto al proprio denaro, perché il violento non lo ha menzionato. R. Aqiva Egher su Yomà 82b si è dilungato su questa regola, e si è stupito del Sefer Meirot ‘Enaim che sostiene che a priori non si deve consegnare il denaro, visto che nulla resiste di fronte al pericolo di vita, e che anzi da quanto scritto in Massekhet Yomà diciamo solo che “non si respinge un’anima per un’anima”, ma è permesso provocare la perdita di una parte del corpo del proprio compagno per aver salva la vita, e se è così tanto più sarà permesso mostrare i beni di un altro ad un violento. Tuttavia è molto difficile capire che sia vietato a priori mostrare il denaro altrui per avere salva la vita, per cui è evidente che bisogna leggere il Rambam come ha fatto il Turè Zahav, che bisogna cercare anzitutto di salvarsi con il proprio denaro. Questo, che è simile a quanto divide il Rambam ed il Raavad, è quello che emerge da una discussione trasversale sul piquakh nefesh, se respinge gli altri divieti, di modo tale che si deve in ogni caso cercare di fare trasgressioni minori possibili, o se dobbiamo dire che gli altri divieti è come se non esistessero.
Per la cronaca, visto che le versioni dei due fratelli non coincidevano, e che se la versione del fratello che ha perso il denaro fosse stata veritiera la sua citazione avrebbe avuto senso, visto che il pericolo corso dall’altro fratello non dipendeva direttamente dal suo denaro, mentre secondo l’altra versione la causa del pericolo era proprio il denaro del fratello, pur riconoscendo di essersi salvato proprio per quello, si è deciso di far giurare il fratello citato che le cose sono andate effettivamente come ha detto, perché avrebbe potuto mostrare il proprio denaro, sebbene gli sia stato richiesto l’altro. D’altra parte si può dire che il citato, non essendovi testimoni, avrebbe potuto negare completamente. Perciò alla fine si è convenuto di convertire il giuramento in una somma determinata, tenuto conto del fatto che con il denaro del fratello il citato ha avuto salva la vita e ha comunque potuto tenere il proprio denaro dopo la guerra. Le parti hanno accettato la sentenza di buon grado.
מקורות
1) המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו, ואם מת גוביןמיורשיו כשאר כל המזיקין, בין שהיה האנס גוי בין שהיה ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד.
במה דברים אמורים בשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו גוים או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין, ואם נשא ונתן ביד אף על פי שהוא אנוס חייב לשלם, שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם.
כיצד, הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוהו חייב לשלם, אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן או עד שיראה לו ממון פלוני שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס הרי זה פטור, שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו.
נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא, במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס, אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה הרי זה פטור מלשלם, שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף. +/השגת הראב”ד/ נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא. א”א גם בזה על דרך הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן בדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש וכבר הרחבנו בדברים האלו בפירוש בבא קמא.
2) אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו ממון חבירו שהוא בורח מלפניו, והראה לו מפני האונס, הרי זה פטור, שאם לא יראה לו יכהו או ימיתיהו.
3) והראה לו מפני האונס ה”ז פטור. יש לדקדק מלשון הרמב”ם [המובא בציונים אות י”ד] והמחבר, מדכתבו לשון “פטור” ולא כתבו ד”מותר” להראותו כיון דנאנס ע”ז, די”ל דלכתחילה לא יראהו, אלא שאם הראהו פטור מהתשלומין:
4) אנסו המלך כו’. ברמב”ם [פ”ח מחובל הל’ ג] כתוב בלשון זה, אנסו המלך למסור זה עד שיראה לו אוצרות יין או שמן או עד שיראה לו ממון חבירו. ודקדק רש”ל [ביש”ש ב”ק פ”י סי’ מ”ז] מדלא זכר אצל יין או שמן, של פלוני, ש”מ דדוקא באנסוהו להראות ממון והראה ממונו של חבירו הוא דחייב, דהיה לו להראות ממון שלו וא”כ ה”ל כמציל עצמו בממונו של חבירו, אבל אנסוהו להראות אוצרות יין ושמן, אפילו הראה אוצרותיו של פלוני פטור, וא”צ לפייסו בממון שלו מאחר שלא אנסוהו ממון, עכ”ל. משמע דגם בממון, שאם אין לו ממון של עצמו פטור כשמראה ממון של פלוני אף שיש לו שוה כסף, שא”צ לסלקו בזה, וכמו שסיים אח”כ לענין יין ושמן. (וכמ”ש) [ובמ”ש] הסמ”ע [סקי”א] אם רוצה האנס שיראה את גוף חבירו לתופסו כו’, ונלע”ד דלא מצינו שום היתר להראות על גוף חבירו, אף על פי שחבירו יוכל לסלקו בממון, מ”מ כיון דרוצה להכותו עד שיתן ממון, אמרינן מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדחברך, דלא אשכחן היתירא באונס אלא להראות ממון חבירו, אבל אם הזכיר לו שיראה הגוף של חבירו, אף על פי שיוכל לסלק בממון, הא גם הוא יכול לסלקו בממון עצמו, וע”כ אין להראות על גוף חבירו, כן נלע”ד:
הרי זה פטור. כתב הסמ”ע [סקי”ב], ש”מ לכתחילה [לא יראהו]. ותמהני עליו שהרי סיים הרמב”ם [שם] שאם לא יראהו יכהו או ימיתהו, וזה פשוט דאפילו לכתחילה יעשה כדי להנצל מסכנת מות, וכי תימא שיתן ממון שלו וינצל מסכנה, א”כ קשה מאי אהני בטעם שכתב שאם לא יראה כו’, אלא פשוט שאין על ממון שלו שום חיוב ממון כיון שלא הזכירו המאנס. ועוד, דאיתא בפרק לא יחפור [ב”ב] דף כ”ב [ע”ב] (בגמרא) [בגרמא] דנזיקין דפטור, א”ר טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, והא קמן דבלא שום אונס הו”א דמותר לכתחילה, עד שהוצרך רב [טובי בר] מתנה להשמיענו בפירוש דמ”מ אסור לכתחילה, א”כ כאן דאונס הוא ודאי מודה דאפילו לכתחילה, כן נלע”ד: