Rav Pardes, Be’inian ha-maziq et chaverò besha’at simchàh
La Mishnàh nel quarto capitolo di Sukkàh (4,7, fonte 1, con il commento di Bertinoro – fonte 2) descrive quanto avveniva nel Bet ha-miqdash l’ultimo giorno di Sukkot. La chiave per la lettura di questa mishnàh è il termine miyad, che può voler dire “dalla mano” o “subito”, cambiando sensibilmente il senso della frase, che può essere “sottraggono dalla mano dei bambini i loro lulavim, e mangiano i loro cedri”, oppure “subito i bambini tolgono i lulavim e mangiano i loro cedri”. La prima spiegazione corrisponde alla lettura di Rashì nel commento alla ghemarà (Sukkàh 45a – fonte 3). Le Tosafot (fonte 4) riportano entrambe le spiegazioni ma sembrano propendere per la seconda.
Esistono nella mishnàh due ordini di problemi: a) è consentito ad un adulto rubare come manifestazione di gioia il lulav ad un bambino? b) un adulto non può mangiare il proprio etrog sino al termine di Sukkot perché è stato destinato per la mitzwàh; vale lo stesso per quello di un bambino? Le due letture della Mishnàh rispondono pertanto a due domande differenti. Per Rashì il furto del cedro non deve essere considerato tale, perché si tratta di una manifestazione di gioia. Le Tosafot portano un ulteriore esempio di questa regola: per rallegrare lo sposo i ragazzi salivano sui cavalli e combattevano, e se veniva danneggiato un vestito o un cavallo, non si doveva risarcire, perché era un uso correlato alla gioia dello sposo. Alcuni rishonim seguono Rashì altri le Tosafot. Ma è effettivamente vietato rubare qualcosa ad un bambino? Dalla Mishnàh in Ghittin (5,8 – fonte 5) vediamo come la cosa sia dibattuta fra i Chakhamim e R. Yosi.
Quest’ultimo sostiene che il furto a un cheresh, uno shotèh, un qatan, debba essere considerato in tutto e per tutto un furto, mentre i chakhamim credono che sia vietato “mippenè darkè shalom”, pro bono pacis. Queste categorie difatti non hanno la capacità giuridica di acquisizione di un oggetto. La mishnàh intende dire che si è tenuti a restituire ad un minore un oggetto sottrattogli dopo che questo lo aveva trovato, sebbene il tribunale non abbia la possibilità di obbligare il ladro a restituirlo. Secondo R. Yosi invece il tribunale può intervenire per far restituire l’oggetto. Rashì, quindi nel commento a Sukkàh dice che la sottrazione dell’etrog non è problematica né per i chakhamim né per R. Yosi. Negli Shut ha-Rosh (101,5 – fonte 6) il Rosh viene interrogato sul seguente caso: uno sposo esce fuori città in groppa ad un mulo, seguito dai suoi compagni, chi a cavallo, chi su un mulo. Uno degli amici a cavallo danneggiò seriamente il mulo dello sposo, tanto che lo sposo ebbe una perdita di trecento monete d’oro, perché il mulo non era suo. Il danneggiatore sostiene che, poiché ci si trovava in proprietà pubblica, nella quale tutti possono andare, lo sposo avrebbe dovuto fare attenzione, e per questo non deve risarcire.
La domanda è se per via della dinamica dell’incidente, visto che l’impatto è stato con la staffa, si tratta di un danno provocato dall’uomo, di un caso di reghel, o se diciamo “coakh acher me’orav bò”, anche se ci troviamo di fronte ad un caso di ones, abbiamo una colpa all’inizio. Il Rosh risponde che la prima argomentazione non regge, perché non è concesso correre nella proprietà pubblica neanche ad un uomo, se non ha la possibilità di fermarsi prontamente. Il Rosh nel caso specifico ritiene che sia un danno provocato dal corpo del danneggiatore, e pertanto deve risarcire la diminuzione di valore del mulo, valutata dal Bet Din, anche se il non ebreo pretenderà una cifra maggiore.
Il Tur (Choshen Mishpat, cap. 378) segue la linea del Rosh, e lo Shulchan ‘Arukh (378,9 – fonte 7) fa altrettanto. Il Ramà invece, basandosi su una teshuvàh del Terumat ha-deshen, segue Rashì. Il Terumat ha-deshen (cap. 210, fonte 8) parla di un caso in cui un certo Eli’ezer aveva denunciato Ghershom per avergli rotto una spalla,dovendo andare necessariamente dal medico, per via di una spinta, durante le Hosh’anot di Sukkot. Ghershom risponde che è normale spingersi in queste circostanze, e non aveva intenzione di fargli male. Secondo il Terumat ha-deshen, se non è verificata l’intenzione di danneggiare, anche se è chiaro che il danno arriva da lui, è esente dal risarcimento, perché il danno è avvenuto in un momento di gioia di mitzwàh. Lo scorso anno avevamo visto una Teshuvàh del Maharì Minz sul furto di cibo di Purim, per i quali si è esentati dal risarcire dalla fine della lettura di Meghillàh, sino alla fine del banchetto di Purim. La Teshuvàh del Maharì Minz viene riportata per la halakhàh dal Ramà nelle hilkhot Purim (696, 5). Sulla discussione fra Rashì e Tosafot alcuni intendono che questa non sia una discussione collegata al din, ma solamente al minhag. Pertanto nei posti in cui si usa non risarcire in queste occasioni non si risarcisce.
Secondo la Teshuvàh del Terumat ha-deshen, quando il danno viene provocato in una situazione gioiosa, non c’è differenza se si tratta di un danno fisico o a dei beni. Secondo altri però c’è una differenza chiara. Il Rambam (Hilkhot Chovel umaziq 5,11, fonte 9) per esempio, se una persona chiede ad un altra di accecarla o tagliargli una mano, e questa lo fa, non prevede la possibilità di esentarla dal risarcimento; se invece la richiesta riguarda bene materiali, chi danneggia la proprietà altrui è esentato dal risarcire. Questo vale solamente nel caso in cui l’esenzione dal risarcimento sia stata esplicitata. Lo Shulchan ‘Arukh (Choshen Mishpat 380,1; 421,12 – fonti 10 e 11) segue il Rambam, spiegando che le persone non vogliono essere danneggiate fisicamente. Il Ramà (fonti 12 e 13) in entrambi i casi scrive di pensarla diversamente sue due punti a) non serve menzionare esplicitamente l’esenzione dal risarcimento; b) si è esentati anche per i danni fisici, se la cosa è stata detta esplicitamente in modo chiaro. Il Ramà pertanto dissente dal Rambam e dallo Shulchan ‘Arukh. All’interno dei danni fisici bisogna però fare una distinzione fra un danno permanente come l’accecamento e l’amputazione e le semplice percosse, che non hanno altre conseguenze se non il dolore istantaneo, e devono essere considerate come nizqè mamon (Maghid Mishnè Chovel umaziq 5,11 – fonte 14).
מקורות
מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן:
2) הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִים אֶת לוּלְבֵיהֶן. הַגְּדוֹלִים שׁוֹמְטִים לוּלְבֵי הַתִּינוֹקוֹת מִיָּדָן שֶׁל תִּינוֹקוֹת: וְאוֹכְלִים. הַגְּדוֹלִים אֶתְרוֹגֵיהֶן שֶׁל תִּינוֹקוֹת. וְאֵין בַּדָּבָר מִשּׁוּם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ נָהֲגוּ מִשּׁוּם שִׂמְחָה. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הַתִּינוֹקוֹת מַשְׁלִיכִים לוּלְבֵיהֶן מִיָּדָם וְאוֹכְלִים אֶתְרוֹגֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִי, אֲבָל הַגְּדוֹלִים אֵין אוֹכְלִים אֶתְרוֹגֵיהֶן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, דְּכֵיוָן שֶׁהֻקְצָה לְמִצְוָה לְמִקְצָת הַיּוֹם, הֻקְצָה לְכֻלּוֹ: (ר”ע מברטנורה).
3) מיד תינוקות שומטין את לולביהן – הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי.
ואוכלין אתרוגיהן – של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה.
4) …ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן ועוד יש לומר דמתני’ לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא מיד כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמרא למאן דאמר אתרוג בשביעי מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ובקונט’ דחק לפרש דהכי פריך תינוקות דווקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים הוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום וקשה דא”כ הוה ליה למימר דתינוקות אין דגדולים לא.
5) מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום, ר’ יוסי אומר: גזל גמור.
6) שאלה: ילמדנו רבינו: חתן שיוצא מחופתו, ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר, וכך עשו, שיצאו עמו, ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים, והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו, ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה, ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג’ מאות זהובים, שהיה הפרד מכותי, וכך העידו העדים. וטוען המזיק, שמאחר שבר”ה =שברשות הרבים= היה, שכל העולם רשאין ללכת בו, אינו חייב לשלם, שהיה לו לשמור עצמו. למאי מדמינן ליה, מאחר שהוא הכהו בסוס, כמו חציו הוא, או לרגל מדמינן ליה, מאחר שנעשה בשבילת האוכף; או נאמר: מאחר שכחו מעורב בו, שרגלו של אדם הולך בשבילת האוכף, כאלו עשאו הוא בעצמו; ואף על פי שהיה אנוס, תחלתו בפשיעה היה.
תשובה: מה שטוען המזיק שהוא פטור, לפי שהיה בר”ה =ברשות הרבים=, והיה לו רשות לרוץ, והיה לו לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא, שאין לו לרוץ ברשות הרבים, אפילו אדם ברגליו, אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה. כדאיתא בב”ק (לב א): תניא: איסי בן יהודה אומר: רץ חייב, מפני שהוא משנה; ופסק ר”י הלכה כאיסי בן יהודה. כ”ש הרוכב על סוס, שאין לו רשות [לרוץ] במקום שבני אדם רוכבין, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ופושע הוא. ומזיק בגופו הוא, כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה, או באוכף שעליה, כמזיק בגופו דמי, כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה. וחייב המזיק לשלם מה שישומו ב”ד =בית דין= שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו. אבל אם הפרד של כותי הוא, וצריך הניזק לשלם לכותי יותר ממה שנפחת דמי הפרד, נזק זה אין המזיק חייב לפרעו…
7) אם בא אחד רוכב בסוסו מאחרי חבירו, ופגע בסוס שחבירו רוכב בו והכה את הסוס, חייב לשלם כל מה שישומו בית דין שנפחת מחמת הכאה זו. ואפילו היה הסוס המוכר של עובד כוכבים, וצריך הניזק לשלם לעובד כוכבים יותר ממה שנפחתו דמי הסוס, אין המזיק חייב לשלם יותר ממה שישומו בית דין. רמ”א: בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק, וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן, פטורין (מרדכי ס”פ הישן ותוספות והרא”ש ואגודה פרק לולב וערבה), מ”מ אם נראה לב”ד לעשות סייג וגדר, הרשות בידם (פסקי מהרא”י סימן ר”י).
8) כאשר באו לפני לדין ר’ אליעזר בר שלום ור’ גרשום בר שלום, וצעק ר’ אליעזר על ר”ג =רב גרשום= על אשר נגחו ודחפו בעת סיבוב הושענות בחג הסוכות וכיון להזיקו, כאשר היה שונא לו כבר זה ימים ושנים, ונדחף כ”כ עד שנשבר עצמי כתפו ונזקק לרופא לרפואתם. ור”ג השיב שסבב כמנהג העולם שרגילין בדחיפות בעת הזאת, ואם נדחף ממנו בלא כוונתו להזיקו אירע לי… וכ”ש בנדון זה שצריך אומדנות טפי שכיון להזיקו, דאם לא כיון להזיקו אף על גב דודאי נתזק מכחו היה פטור מכלום, כיון דבשעת שמחה של מצוה הזיק
9) ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שהאומר לחבירו סמא עיני קטע את ידי על מנת שאתה פטור הרי זה חייב בחמשה דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך. אבל האומר לחבירו קרע את כסותי שבר את כדי על מנת שאתה פטור הרי זה פטור, ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור הרי זה חייב לשלם אף על פי שהרשהו להשחית.
10) האומר לחבירו: קרע את כסותי שבור את כדי ע”מ שאתה פטור, ה”ז פטור.
11) האומר לחבירו: קטע את ידי, או: סמא את עיני על מנת שאתה פטור, הרי זה חייב בחמשה דברים, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך.
12) וי”א אפילו לא א”ל ע”מ לפטור בפירוש, אלא שא”ל דברים שמשמען כך, כגון שא”ל: שבור כדי, וא”ל המזיק: ע”מ לפטור, וא”ל: הניזק לא, יש לנו לומר דבתמיה קאמר לא, ופטור) (טור בשם הרא”ש).
13) וי”א דאם א”ל בפירוש: ע”מ לפטור, פטור, אלא שאם לא א”ל בפירוש, רק דברים שמשמען כך, אנו דנין דבריו שלא פטרו, כגון שא”ל: קטע ידי, או: סמא עיני, וא”ל המזיק: על מנת לפטור, וא”ל הניזק: הן, אנו דנין שבתמיה קאמר הן, וחייב המזיק (טור סי”ח בשם הרא”ש).
14) וזהו שהזכיר רבינו בראשי איברים בדוקא אבל בהכני ופצעני ודאי הרי הן כנזקי ממון וכן עיקר