טוב לעשות סעודת הפורים יחד עם חבריו ובני ביתו בשחרית
Yalqut Yossef, O.Ch. 695, 11 (cfr. Kaf ha-Chayim, O.Ch. 695, n. 23): E’ bene fare il banchetto di Purim insieme agli amici al mattino.
Se questo è l’uso apparentemente più logico, raccomandato dai Posseqim sefaraditi, gli ashkenaziti hanno invece un’abitudine differente:
חַיָבִים לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ בַּפּוּרִים. גַּם בְּלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר יִשְׂמַח וְיַרְבֶּה קְצָת בִּסְעוּדָה. וּכְשֶׁחָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בַּשַׁבָּת סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, יְמַעֵט קְצָת בַּאֲכִילָתוֹ בַּיוֹם, לִתֵּן מָקוֹם לִסְעוּדַת לֵיל פּוּרִים. וּמִכָּל מָקוֹם בַּסְּעוּדָה שֶׁעוֹשִׂין בַּלַּיְלָה, אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן, דְּעִקַּר הַסְּעוּדָה מִצְוָתָהּ שֶׁתְּהֵא בַיוֹם, דִּכְתִיב, יְמֵי מִשְׁתֶּה. וְיֵשׁ לְהַדְלִיק נֵרוֹת דֶּרֶךְ שִׂמְחָה וְיוֹם טוֹב גַּם כְּשֶׁעוֹשִׂים הַסְּעוּדָה בַיוֹם. וְגַם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, צָרִיךְ לִשְׂמוֹחַ קְצָת. גַם מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים וּמָנוֹת לְרֵעֵהוּ, צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּיוֹם. וּמִשׁוּם דִּטְרִידֵי בְּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, עוֹשִׂים מִקְצָת סְעוּדָה בַּלָיְלָה. וּמִתְפַּלְּלִים מִנְחָה בְּעוֹד הַיוֹם גָּדוֹל, וְעושִׁין אֶת הַסְּעוּדָה לְאַחַר מִנְחָה. וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת עַל כָּל פָּנִים רֹב הַסְּעוּדָה בַּיוֹם.
Qitzur Shulchan ‘Arukh, 142, 5 (cfr. Remà a Shulchan ‘Arukh, Orach Chayim, 695 e Mishnah Berurah ad loc.): Di Purim è obbligatorio mangiare e bere. Anche la sera del 14 si fa simchah e si abbonda un po’ nel pasto. Quando Purim cade di sabato sera, sebbene si debba fare Se’udah Shelishit di Shabbat, riduca un po’ ciò che mangia di giorno per lasciare spazio al pasto della sera. Comunque non si esce d’obbligo con il pasto serale, perché la Mitzwah è essenzialmente di giorno. E anche la sera del 15 occorre fare un po’ di simchah. Anche i doni ai poveri e i doni di cibi agli amici vanno fatti di giorno e dal momento che questo ci impegna (per buona parte del giorno), si fa il banchetto che è in parte già notte. Si recita Minchah con il sole alto, dopodiché si fa il banchetto: ma la maggior parte di esso va fatto quando è ancora giorno.
Benché la Mitzwah del banchetto sia di giorno, conforme al versetto che vedremo, c’è un’opinione minoritaria secondo cui anche la sera c’è obbligo. Ma ciò che lascia perplessi è la giustificazione del ritardo nel fare il banchetto a fine giornata. Possibile che i doni ci impegnino fino al pomeriggio?
ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה . עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין
Tossafot Meghillah 6b s.v. We-Rabbì Eli’ezer: C’è chi usa fare banchetto anche il 14 e il 15 del primo Adar. La stessa Mishnah nomina fra le differenze (fra i due Adar) solo la lettura della Meghillah e i doni ai poveri, ma per il banchetto non fa differenza.
וְחַיָּב בְּמִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה קְצָת בִּשְׁנֵי יָמִים, י”ד וְט”ו, (מִנְהָגִים) וְכֵן נָהֲגוּ
Remà a Orach Chayim 695, 2 (in base al Sefer ha-Minhaghim): Si deve fare “banchetto e gioia” un po’ in entrambi i giorni e questo è l’uso.
Secondo molti Rishonim (fra cui Raavad e Rosh) per il banchetto non c’è differenza neppure fra il 14 e il 15 dello stesso Adar: esso è obbligatorio dappertutto in entrambi i giorni di Purim. Facendolo a ridosso del tramonto del 14 si “esce d’obbligo” anche per il 15. Qual è la fonte?
וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים
לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם
Ester 9, 16-22: E gli altri ebrei nelle province del re si radunarono per difendersi… il 13 adar e si riposarono il 14 facendone giorno di banchetto e gioia. Gli Ebrei di Susa, invece, si radunarono il 13 e il 14 e si riposarono il 15 facendone giorno di banchetto e gioia. Perciò gli ebrei residenti nelle città sguarnite intrapresero di fare il 14 adar gioia, banchetto, giorno festivo (yom tov) e invio di doni (di cibi) l’uno con l’altro. Mordekhay allora mise per iscritto queste cose e inviò dispacci a tutti gli Ebrei di tutte le province del re Achashwerosh, vicini e lontani, che istituissero di fare il giorno 14 e il giorno 15 adar ogni anno come i giorni in cui gli Ebrei si erano riposati dai loro nemici… di farne giorni di banchetto e gioia, invio di doni (di cibi) l’uno con l’altro e doni ai poveri.
Ester 9, 31: …di istituire questi giorni di Purim nei rispettivi momenti…
La fonte è presumibilmente nell’espressione giorni di banchetto e gioia, che non sembra distinguere più fra le due date, almeno per quanto riguarda il banchetto e la gioia. Perché?
השאלות: בפסוק הזה נראה שרק הפרזים קבלו עליהם לעשות משתה ושמחה ולא המוקפים ולמה, ולמה תחלה לא קבלו עליהם רק יום י”ד ומרדכי שלח שיעשו י”ד וט”ו. הם קבלו עליהם יו”ט ומרדכי לא גזר שיעשו יו”ט
על כן היהודים הפרזים, מבואר כי בשנה הראשונה לא קבלו עליהם לעשות משתה ושמחה רק הפרזים, לא המוקפים, והטעם בזה כי הספרים החתומים שנשלחו מאת המן להשמיד את היהודים לא נתפרסמו כי השרים העלימו אותם כנ”ל, ולא נודע לאיש כלל כי היה רשות גם לאויבי היהודים להרוג בהיהודים,… עכ”פ לא היה נס מיוחד ביום י”ד אדר, אחר שמצד פקודת המלך ישלטו המה בשונאיהם, וגם לא היו בהסכנה מצד שהעמים בעצמם יפרצו בם פרץ, אמר שבערים המוקפים עמדו חיל המלך לעזרתם וע”כ לא עשו אותם לימי משתה, רק היהודים הפרזים שהם היו בסכנה מצד שפרצו אויביהם להלחם בם וחיל המלך לא היה שם והיו בסכנה, ע”כ רק הפרזים קבלו אותם לימי משתה ושמחה, וע”כ קבלו עליהם לעשותם גם יו”ט, כי באמת כלל ישראל אסור להם לקבל עליהם ימים טובים חדשים ולאסרם בעשיית מלאכה שעוברים על בל תוסיף, אבל אחר שרק הפרזים קבלוהו נדונים כיחידים, שיכולים לקבל יו”ט על עצמם
ויכתוב, אחר שראה מרדכי שהמוקפים לא קבלו עליהם ימי הפורים יען שלא ידעו תקפו של הנס, שגם הם היו באמת באותו היום בסכנה, כי פקודת המן עדיין לא נתבטלה… לכן הוכרח לכתוב אליהם כל הדברים בארוכה
לקים, וע”פ המבואר למעלה ראה מרדכי לחלק בין הפרזים להמוקפים, שהפרזים יעשו בי”ד והמוקפים בט”ו, ויש בזה טעם נכון, כי הגזרה של המן שהיה להשמיד ולאבד את כל היהודים ביום אחד, … ובודאי היה הכונה שביום י”ג יתחילו להשמידם בכל מדינות המלך, וכ”ש אם יתראה אח”כ יהודי אשר יסתר ביום י”ג יהרגוהו גם אח”כ, …. עפ”ז אחר שבאו האגרות האחרונות אשר כתוב בם שיש רשות לישראל להרוג את צורריהם ביום י”ג, והרשות הזה היה נגבל רק על יום י”ג, כי לא היתה הפקודה שישמידו את כולם, והראיה שהלא אסתר ברצותה שהיהודים אשר בשושן יהרגו גם ביום י”ד, הוצרך המלך ליתן ע”ז דת חדש כמ”ש ותנתן דת בשושן, כי הדת הראשון לא היה רק על יום אחד, וממילא כשהגיע יום י”ד היו היהודים בסכנה גדולה, כי אחר שהפקודה הראשונה של המן לא נבטלה, ובה ניתן הרשות להרוג את היהודים גם אחר יום י”ג, ואם היו האויבים קמים עליהם להרגם, לא היו השרים יכולים להצילם וליתן להם תוקף ללחום באויביהם כי התוקף שלהם נשלם ביום י”ד … ורק אחר שעבר יום י”ד וראו כי השרים העלימו הפקידה הראשונה לגמרי, ואויביהם לא הרימו יד אז נודע עיקר הנס
מעתה אחר שעשו הפורים ביום שנחו מאויביהם הנה כל המקופים לא נחו עד יום ט”ו, ולכן צוה שיעשו פורים ביום ט”ו, אבל הפרזים ששם לא היו השרים ולא נמצא כלל, והם בעצמם גברה ידם על שונאיהם היה נודע להם שעבר הסכנה מאתם תיכף ביום י”ד, כי אחר שהתגברו בי”ג לא היו מפחדים עוד, ולכן תקן להם הפורים ביום י”ד : … ונגד היו”ט, שעתה לא יכול מרדכי לתקן שיעשו יו”ט, כי אסור לגזור על כלל ישראל יו”ט חדשים, תקן מתנות לאביונים, שזאת לא קבלו הפרזים מעצמם, כי תכלית היו”ט היה לפרוש בו מהבלי העולם לעבודת ה’ ותורתו, וצוה נגד זה שיתנו צדקה שהוא ג”כ מצוה
Malbim ad loc.: Perché inizialmente solo gli ebrei delle città sguarnite istituirono la festa di Purim il solo giorno 14 e solo Mordekhay istituì “Purim Shushan” il 15? Perché inizialmente il 14 fu proclamato Yom Tov, mentre successivamente Mordekhay non adopera più questa espressione? Risposta: Inizialmente solo gli Ebrei delle città sguarnite si sentirono in pericolo. Le città cinte di mura erano sede delle autorità e queste erano al corrente dei nuovi decreti del re che autorizzavano gli Ebrei a difendersi: in caso di attacco si sarebbero schierate dalla parte degli Ebrei. Nelle città periferiche erano giunti solo i primi decreti di sterminio in busta chiusa, da aprirsi a ridosso della data del 13 adar, senza che nessuno sarebbe intervenuto in difesa degli Ebrei ivi residenti. Pertanto solo questi avvertirono il miracolo e festeggiarono l’indomani. Lo proclamarono Yom Tov, con divieto di Melakhah, cosa che la Halakhah consente a singoli, ma non a tutto il popolo.
L’anno ancora successivo Mordekhay si avvide che gli Ebrei delle città fortificate avevano sottovalutato il pericolo in cui anch’essi si erano trovati. Confermò che gli Ebrei delle città sguarnite avrebbero festeggiato il 14 e istituì per gli Ebrei delle città fortificate la festa del 15. Perché certamente il primo decreto intendeva lo sterminio degli ebrei a partire dal 13 adar finché non fossero stati uccisi tutti, mentre il secondo il autorizzava espressamente a difendersi solo il giorno 13. Mentre gli Ebrei delle città sguarnite se la videro da soli con i nemici e già il 14 poterono festeggiare, quelli residenti nelle città fortificate dovettero attendere di vedere se le autorità ivi presenti si sarebbero schierate in loro difesa anche il 14, cosa che avrebbe testimoniato la revoca del primo decreto e pertanto il festeggiamento qui dovette essere rinviato al 15. Avendo istituito una festa per tutto Israel, Mordekhay non confermò l’istituzione di Yom Tov che sostituì con i doni ai poveri.
כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר
Mishnah Meghillah 1, 1: Le città cinte di mura dai tempi di Yehoshua’ leggono la Meghillah il 15.
מנהני מילי … אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא זמנו של זה
מתני’ דלא כי האי תנא דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר מ”ט דרבי יהושע בן קרחה כי שושן מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר אף כל שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר ותנא דידן מ”ט יליף פרזי פרזי כתיב הכא {אסתר ט-יט} על כן היהודים הפרזים וכתיב התם {דברים ג-ה} לבד מערי הפרזי הרבה מאד מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון
Talmud Bab. Meghillah 2b: Da dove si evince (che si legge la Meghillah in due date differenti)? Da un versetto successivo che specifica: “nei rispettivi momenti” (Ester 9, 31), per cui “la data obbligatoria per gli uni va distinta da quella per gli altri”.
Sulla cronologia la Mishnah è in contrasto con l’opinione di R. Yehoshua’ ben Qorchah, secondo il quale per “città cinte da mura” si deve intendere dai tempi di Achashwerosh, per analogia con Susa. L’autore della nostra Mishnah invece fa una ghezerah shawah con il verso che parla della conquista delle città di Sichon e ‘Og in Transgiordania ai tempi di Moshe e dice: “oltre alle moltissime città sguarnite” (Devarim 3, 5), per fare risalire ai tempi della conquista anche la distinzione a proposito della Meghillah.
ויש כאן שאלה מה ראו אנשי כנסת הגדולה לחלוק מצוה זו לימים חלוקים ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים מה שאין כן בשאר מצות שהרי התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד
יש לומר שמפני שהיהודים היושבים בערי הפרזות והיהודים אשר בשושן לא נחו מאויביהם ביום אחד שהרי היהודים הפרזים נחו בארבעה עשר והיהודים אשר בשושן נחו בחמשה עשר ועשו מאליהם כל אחד ביום מנוחתו משתה ושמחה לפיכך כשקבעו עליהם יו”ט לדורות קבעוהו לכל א’ ביום שנח בו והשוו כל הכרכים המוקפים חומה לשושן [שאינה מוקפת חומה] מפני שבה היה עיקר הנס וכי תימא תינח לרבי יהושע בן קרחה דאמר בגמרא [דף ב:] דבמוקפין חומה מימות אחשורוש תליא מילתא אבל לתנא דמתניתין דאמר מימות יהושע בן נון הא לא דמיא לשושן ומה ראו לקבוע להם יום חמשה עשר יש לומר דהיינו טעמא כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל כדגרסינן בירושלמי רבי סימן בשם ר’ יהושע בן לוי אמר כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותן הימים ותלו אותה בימות יהושע בן נון ופירוש הענין שכיון שהוצרכו לחלוק בין מוקפין לשאין מוקפין כשם שנחלקה שושן משאר עיירות אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה ארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים נידונת כפרזים והיה גנאי בדבר ולפיכך תלו הדבר בימות יהושע בן נון כדי שתהא נדונת ככרכים שאע”פ שעכשיו אין להם חומה כיון שהיתה מוקפת מימות יהושע בן נון הרי דינה כאילו יש בה חומה כדאמרי’ בגמרא אע”פ שאין לה עכשיו והיה לה קודם לכן
. אבל הרמב”ן ז”ל נותן טעם אחר לחלוק הזמן של פרזים ומוקפין ואומר שבזמנה של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו ברשיון כורש ונתישבו בעריהם … וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק סכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין חומה וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה כדכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך (אחשורוש) נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר בו ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה ושל שושן ג”כ עשו ממחרת הנס שלהן וזה היה בשנת הנס לבד ולאחר מכאן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהגו מעצמן לעשות ארבעה עשר שמחה ומשתה ויו”ט אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שלא היה הנס גדול כפרזים וזהו שכתוב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל ולאחר זמן שהאיר הקב”ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק וראו להקדים פרזים למוקפין מפני שנסם היה גדול שהם התחילו במצוה תחלה לעשות להם לבדם יו”ט לפיכך קבעו יום נוח של פרזים ביומן ושל כרכים מוקפין קבעו ביום נוח של שושן
ואינו ברור אצלי דהא ודאי דעיירות המוקפות חומה בא”י [באותו זמן] מועטות היו שהרי אמרו בירושלמי כדי לחלוק כבוד לא”י כמו שכתבתי למעלה ואם רובה היתה מוקפת חומה היה להם לתלות בימי אחשורוש אלא על כרחן רובה היתה פרוצה וכרכין המוקפין חומה שבחוצה לארץ כפלים וכפלי כפלים ממוקפין שבא”י ומעתה ישראל היושבים בעיירות המוקפות שבחוצה לארץ שלא היו יכולין לבטוח בחוזק החומה שהרי אויביהם היו בתוכם עמהם למה לא עשו מעצמם יום משתה ושמחה כמו שעשו הפרזים ומה שאמרו ז”ל שרוב ישראל בארץ היו ששוב לא עלו מהן אלא מועטין בימי עזרא היינו מאותם שבבבל דאחר כך לא עלו מהן אלא מועטין כמו שמפורש בכתוב אבל מ”מ נראה שרוב ישראל בחוצה לארץ היו מהודו ועד כוש שהרי כל העולים ראשונה לא היו אלא ארבעת רבוא אלפים ושלש מאות וששים ואפשר גם כן שלאחר שצוה כורש לבטל הבנין חזרו מהם בחו”ל ונתיישבו בכל המדינות ואילו היו ישראל רובם ועיקרם בארץ לא היה המן אומר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו’ לפיכך נראה שרוב ישראל היו בחוצה לארץ מפוזרין מהודו ועד כוש וכיון שכן למה לא עשו היושבין בעיירות המוקפות חומה בשנים הבאות משתה ויו”ט שהרי לא היה להם לבטוח בחומתם ומה שאמר הכתוב על כן היהודים הפרזים עושים וגו’ אין ענינו שהפרזים עשו ולא מוקפין אלא נותן טעם למה חלקו מרדכי ובית דינו פרזין ממוקפין
Ran a Meghillah 2a: Perché a deroga del principio secondo cui la Torah è una per tutto Israel qui la festa di Purim è stata istituita in due date differenti?
Nachmanide parte dal presupposto che con l’editto di Ciro quasi tutti gli Ebrei erano ormai rientrati in Eretz Israel. Qui certamente gli Ebrei delle città sguarnite si trovavano in pericolo maggiore di quelli delle città fortificate: in Eretz Israel gli Ebrei di queste dominavano la popolazione e avrebbero avuto solo nemici esterni dai quali le mura li avrebbero certamente difesi in modo “naturale”. Pertanto l’anno successivo solo i primi istituirono la festa nel giorno 14 secondo gli eventi così come sono narrati nella Meghillah. Finché Mordekhay trovò ispirazione nell’espressione della Torah e istituì la festa per tutto Israel, ciascuna città nella sua data, basando la differenza anche sul fatto che il miracolo delle città sguarnite era più grande.
Ran dissente. Certamente la maggior parte degli Ebrei era ancora in Galut, altrimenti Haman non avrebbe detto al re: “C’è un popolo disperso e diviso in tutte le province del tuo regno…” (3, 8). Se dunque gli Ebrei avevano anche nemici interni alle città, non si capisce come e perché le mura li avrebbero difesi più che nelle città sguarnite: il miracolo riguardava tutti fin dall’inizio! Dobbiamo pertanto arguire che fin dall’anno successivo anche le città cinte da mura festeggiarono il 15, sebbene il versetto non lo dica esplicitamente e questo fu poi codificato da Mordekhay. Fu fissato il terminus ante quem ai tempi di Yehoshua’ unicamente per dare onore alla terra d’Israel, come è scritto nel Talmud Yerushalmì. All’epoca della Meghillah, infatti, in Eretz Israel non c’erano città cinte da mura e se si fosse stabilita la differenziazione sulla base del tempo di Achashwerosh queste sarebbero rientrate nei festeggiamenti del 14 e ciò non sarebbe stato onorevole.
Dalla differente lettura di Ran e Nachmanide consegue una divergenza halakhica: per Nachmanide il 15 adar è festeggiato solo nelle città cinte di mura dai tempi di Yehoshua’ che si trovino in Eretz Israel, mentre per Ran anche le città aventi la stessa caratteristica nella Diaspora sono soggette a questa regola.
ומה ראו לתלות הדבר בהקף שמימות יהושע למדוה בגמ’ בגזרה שוה כתיב הכא בערי הפרזות וכתיב התם לבד מערי הפרזי מה התם מימות יהושע אף כאן וכו’ ואע”פ שמקרא זה במשה כתיב והיה לנו לומר מימות משה אעפ”כ תלו הדבר ביהושע שהוא עיקר כיבושה של ארץ ישראל ויש שפירשו הטעם מצד שנלחם יהושע עם עמלק שהיה המן מזרעו וממה שמצאו בהגדה זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע מה נשתנית מצוה זו שנאמרה בלשון זה יותר משאר מצות כשהתחיל יהושע במלחמת עמלק היה מחזר להיותה מסתיימת על ידו אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור לו כשיגיע זמנו של עמלק לימחות מלפני יהא הוא נזכר עליה והוא ששנינו כל עיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע
Meirì a Meghillah 2a: Sebbene il versetto di Devarim fu scritto ai tempi di Mosheh la cosa fu legata ai tempi di Yehoshua’ perché la conquista avvenne essenzialmente ai suoi tempi. Secondo altri si motiva con il fatto che fu Yehoshua’ a combattere contro ‘Amaleq.
ההתמודדות עם בעיית החומות בספר יהושוע היא דוגמה לדרך דיון מרתקת במה שנקרא בפינו נס נסתר…מהלך ההיסטוריה מתגלגל ברגיל בצורה טבעית כשהשגחת ה’ מצטנעת ונחבאת בינות לאירועים מאירועים שונים, כשבכל אחד בפני עצמו אין פלא וייחוד, והיא מתגלה רק בצירופם של אירועים אלו ובחשיפת מטרתם הסופית. ביטוי מובהק לצורך ההשגחה הזו נמצא כידוע במגילת אסתר… הנה בסיפור הפורים הועתק המודל הארצישראלי הזה אל מחשבת הגלות. ראשי הקורא לראות היגד זה כגילוי ביקורת סמויה, אחד מיני רבים, על ההשתקעות בגלות המאפיינת את מגילת אסתר מתחילתה ועד סופה
Israel Rosenson, Chagghè Israel we-Eretz Israel, W.Z.O., 1997, p. 216-217: Le mura ai tempi di Yehoshua’ ci rimandano al concetto di “miracolo nascosto” (nes nistar). Solo con la prima città conquistata, Gerico, le mura caddero per “miracolo manifesto” (nes galuy), a testimoniare la Presenza Divina anche nelle conquiste successive. Ma queste, a partire da ‘Ai, che fu sbaragliata proprio con lo stratagemma di portarne gli abitanti in campo aperte dopo averli allontanati dalle mura, si consumarono tutte in modo “naturale”. Il processo storico si dipana appunto in modo naturale, allorché la Provvidenza si nasconde dietro avvenimenti apparentemente privi di significato, che si rivela solo alla fine nel suo complesso. Un’espressione di tutto questo si trova nella Meghillat Ester. Essa segna la trasposizione del modello da Eretz Israel alla Galut, presumibilmente in senso critico verso quest’ultima.
Lo scopo della distinzione fra le due date è dunque ricordare la caduta di Yerushalaim in una festa che è tutta “postesilica”. Ma il banchetto ha la funzione inversa, quella di far dimenticare le sciagure.
כֵּיוָן שֶׁכָּל הַנֵּס הָיָה עַל יְדֵי הַיַיִן, וַשְׁתִּי נִטְרְדָה בְּמִשְׁתֵּה הַיַיִן וּבָאָה אֶסְתֵּר בִּמְקוֹמָהּ, וְכֵן עִנְיַן הָמָן וּמַפַּלְתּוֹ הָיָה עַל יְדֵי יַיִן, לָכֵן חִיְבוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְהִשְׁתַּכֵּר בַּיַיִן, וְאָמְרוּ, חַיָב אֱנָשׁ לְבַסּוּמֵי בַּפּוּרְיָא עַד דְּלָא יֵדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכָי. וְלַפָּחוֹת יִשְׁתֶּה יוֹתֵר מֵהֶרְגֵּלוֹ, כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַנֵּס הַגָּדוֹל, וְיִישָׁן. וּמִתּוֹךְ שֶׁיָשֵׁן, אֵינוֹ יוֹדֵעַ בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכָי. וְאוּלָם מִי שֶׁהוּא חָלוּשׁ בְּטִבְעוֹ, וְכֵן מִי שֶיוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁעַל יְדֵי כֵן יְזַלְזֵל חַס וְשָלוֹם בְּאֵיזוֹ מִצְוָה, בִּבְרָכָה, אוֹ בִּתְפִלָּה, אוֹ שֶׁיָבוֹא חַס וְשָׁלוֹם לְקַלּוּת רֹאשׁ, מוּטָב שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר, וְכָל מַעֲשָׂיו יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם
Qitzur Shulchan ‘Arukh 142, 6: Dal momento che tutto il miracolo ha ruotato intorno al vino, i Maestri hanno detto: “ciascuno è tenuto a bere fino a non distinguere più fra Arur Haman e Barukh Mordekhay”. Si deve bere un po’ più delle proprie abitudini, in modo da addormentarsi e così dimenticare.
ובתב במור וקציעה, נראה לי שאין צריך להזהר לעשות בסעודת פורים זכר לאבילות ירושלים כיון דחייב לבסומי עד דלא ידע
Sha’arè Teshuvah a O.Ch. 695, n. 1 (a nome di R. Ya’aqov Emdin): nel banchetto di Purim non c’è la Mitzwah di ricordare il lutto per Yerushalaim, dal momento che si è tenuti a bere.
כשיערוך השלחן לסעודת פורים אין צריך להשאיר מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן בהמ”ק
Yalqut Yossef a O.Ch. 695, n. 3: Quando si apparecchia la tavola per il banchetto di Purim non si deve lasciare un posto libero in memoria del Bet ha-Miqdash distrutto.
Possiamo dedurre che l’obbligo di bere determini non solo confusione fra buoni e cattivi, ma anche confusione delle date: il principio bizmanneyhem, per cui “la data obbligatoria per gli uni va distinta da quella per gli altri” non vale per “il banchetto e la gioia”, che è obbligatorio per tutti in entrambi i giorni.
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי:
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח. וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר:
לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ. וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ:
אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵשׁ לְאַבְּדִי.
בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי
Dal Siddur (rito ashkenazita): “אשר הניא”, Piyut medioevale anonimo per Purim basato su acrostico alfabetico: “La rosa di Ya’aqov è lieta e gaia vedendo tutti insieme l’azzurro di Mordekhay. Sei stato la loro salvezza in eterno e la loro speranza in ogni generazione, sì da render noto che tutti coloro che in Te sperano non restano delusi. Maledetto Haman che ha cercato di distruggermi; benedetto l’Ebreo Mordekhay”.
“Non distinguere più (ciò che sta) fra Arur Haman e Barukh Mordekhay” significa dimenticare la frase di mezzo: “che ha cercato di distruggermi”. Le iniziali delle tre parole in ebraico da dimenticare formano אבל “lutto”.
Il popolo ebraico vive in eterno!