Fra i vari danni possibili ve ne sono alcuni che non modificano concretamente un certo oggetto, e le conseguenze di una certa azione si manifestano unicamente nell’ambito halakhico. Questo tipo di danno viene classificato come danno non riconoscibile (hezeq sheenò nikkar).
Gli esempi classici di questo tipo di danno sono: una persona che ha mischiato del vino proibito con del vino kasher. E’ proibito godere di questo vino, ed i padroni non possono né berlo, né venderlo ricevendo una somma in denaro; un persona che ha reso impura la Terumàh di qualcuno, impedendo di fatto al Kohen di mangiarla; una persona che ha rubato del chametz prima di Pesach, e lo restituisce dopo Pesach, ma secondo la halakhàh questo chametz non può essere mangiato, né se ne può godere; una persona che ha effettuato un lavoro con la vacca rossa di un altro, impedendo di utilizzarla come vacca rossa nel Bet ha-miqdash; un kohen che invalida il sacrificio di qualcuno pensando che il sacrificio verrà consumato oltre il tempo massimo previsto per quel sacrificio (pigul). Vari di questi esempi vengono riportati nella mishnàh in Ghittin (fonte 1- commento di Bertinoro fonte 2). Secondo la Toràh questo tipo di danno non comporta l’obbligo di risarcimento, mentre gli amoraim discutono se questo danno comporta un risarcimento miderabanan. Alcuni acharonim ritengono che questo danno sia condannato dalla Toràh per via di “ama il prossimo tuo” o “non mettere inciampo davanti al cieco”.
La domanda del Talmud è se hezeq sheenò nikkar shemè hezeq o lav shemè hezeq (se un danno non riconoscibile è da chiamarsi un danno o no). Secondo R. Yochanan un danno di questo tipo non è un danno e non comporta l’obbligo di risarcire. I rishonim hanno spiegato in vari modi questa opinione: a) un danno non visibile non è da considerarsi tale. b) il danno deve danneggiare fisicamente l’oggetto, e se questo rimane integro, non c’è obbligo di risarcimento; c) Secondo altri danni e divieti rimangono distinti, e pertanto, visto che qui si parla di divieti, non c’è obbligo di risarcimento per danni. In generale bisogna cercare di capire la logica di R. Yochanan: infatti da una parte è possibile ritenere che la Toràh preveda il risarcimento unicamente per danni concreti, oppure si può dire che un danno non riconoscibile è un danno, ma poiché non vi è stata una modifica nell’oggetto non è possibile imporre il risarcimento, come abbiamo trovato per un ladro che non ha modificato l’oggetto dal momento del furto, che può lasciare l’oggetto di fronte al padrone e dirgli di riprenderlo. Il ladro in questo caso è esente dal risarcimento, anche se l’oggetto nel frattempo si è deprezzato, e lo stesso vale per chi provoca il danno non percepibile (Chavruta a Ghittin 53a, fonte 3). Nella ghemarà Chizqiàh non accetta la visione di R. Yochanan e ritiene che vi sia obbligo di risarcimento, perché un danno è un danno, qualsiasi siano le considerazioni di R. Yochanan. La halakhàh segue l’opinione di R. Yochanan, e chi provoca il danno è esente dal risarcimento. Ma per evitare che qualcuno provochi volontariamente danni di questo genere, i chakhamim hanno stabilito una multa per chi provoca tali danni volontariamente, pari al valore del danno.
Secondo R. Yochanan hanno multato solo chi danneggia volontariamente e non chi danneggia involontariamente, perché la multa ha lo scopo di evitare che qualcuno danneggi intenzionalmente. In base a quanto abbiamo visto nelle ultime lezioni l’uomo è sempre da considerarsi mu’ad. Perché allora in questo caso se si è inflitto il danno involontariamente si è esentati dal risarcimento? Perché se lo avessero obbligato a risarcire non lo avrebbe certamente fatto sapere ai padroni, e gli avrebbe fatto mangiare qualcosa di vietato. Ma non hanno detto lo stesso per chi lo ha fatto volontariamente, perché certamente il suo scopo era quello di fare del male ai padroni, e pertanto glielo avrebbe senz’altro fatto sapere. Il Tur (Choshen Mishpat 385,1 – fonte 4) per la hakakhàh riprende l’opinione di R. Yochanan.
Il Bet Yosef (fonte 5) riporta la ghemarà in Ghittin e spiega le opinioni di R. Yochanan e Chizqiàh. Il Bach (fonte 6) riporta una discussione fra il Rosh ed il Rambam sulla possibilità che qualcuno possa invalidare persino il godimento di qualcosa che non gli appartiene. Il Ran difatti nel nostro caso è categorico nel dire che trattandosi di Avodàh zaràh certamente sarà vietato consumarlo, e la domanda rimane pertanto solamente sulla vendita. In particolare, detto che chi ha provocato il danno deve pagare, la domanda diviene questa: visto che c’è la discussione fra il Rambam ed il Rosh, chi ha provocato il danno potrà restituire il vino, pagando per aver determinato l’impossibilità di bere il vino, ma appoggiandosi dall’altra parte sul fatto che il padrone potrà vendere il vino, secondo l’opinione maggiormente facilitante del Rosh? Il Bach ritiene che non potrà fare così, perché si deve tenere conto anche dell’opinione del Rambam, e pertanto chi ha provocato il danno potrà acquistare il vino per sé, e se poi vorrà venderlo, appoggiandosi all’opinione del Rosh, gli sarà consentito, ma non potrà di certo costringere il padrone del vino a seguire l’opinione più facilitante.
מקורות
1) הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר. בְּמֵזִיד, חַיָּב. הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַמִּקְדָּשׁ מְזִידִין, חַיָּבִין:
2) הַמְטַמֵּא. טָהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ: וְהַמְדַמֵּעַ. מְעָרֵב תְּרוּמָה בְּחֻלִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּמַפְסִידוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְמָכְרוֹ לַכֹּהֲנִים בְּזוֹל: וְהַמְנַסֵּךְ. שֶׁמְּעָרֵב יֵין נֶסֶךְ בְּיַיִן כָּשֵׁר וְאוֹסְרוֹ בַּהֲנָאָה: בְּמֵזִיד חַיָּב. וּבְדִין הוּא שֶׁיְּהֵא פָטוּר, דְּהֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר לָאו שְׁמֵיהּ הֶזֵּק, אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טָהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר פָּטוּר אֲנִי: הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְלוּ. קָרְבָּנוֹת, שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ דָמָם בְּמַחֲשֶׁבֶת לֶאֱכֹל מֵהֶם חוּץ לִזְמַנּוֹ. וְלֹא הוּרְצוּ לַבְּעָלִים: מְזִידִים. שֶׁיָּדְעוּ שֶׁפְּסוּלִים בְּכָךְ: חַיָּבִים. לְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶן לַבְּעָלִים, שֶׁהֲרֵי צְרִיכִין לְהָבִיא אֲחֵרִים, וְאִי נַמִּי נְדָבָה הִיא שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין, מִכָּל מָקוֹם קָשֶׁה בְּעֵינָיו שֶׁלֹּא הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ שֶׁהֲרֵי לְהָבִיא דּוֹרוֹן הָיָה מְבַקֵּשׁ:
3) יש להסתפק מה טעמו של רבי יוחנן, האומר: “היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק”, האם אכן שונה הוא במהותו מהיזק ניכר, ופטור הוא מלשלם היות ואינו דומה לתשלומי נזק שחייבה תורה, כי לא מצאנו תשלומים אלא בשור שמת בנגיחה, או בבור, וכן בגדיש שנשרף, שהם “היזק ניכר”, [וראה בתוספות ותוספות הרא”ש קידושין יג ב ד”ה מלוה]. או נאמר: “היזק שאינו ניכר” היזק הוא, אלא, כמו שמצינו בגזלן שאם לא נשתנה החפץ מכמות שהיה בשעת הגזילה, יכול הגזלן לומר לבעלים “הרי שלך לפניך”, ופטור הוא, אף על פי שירד ערכו של החפץ הנגזל, כך אומר המזיק לבעלים, ופטור הוא מלשלם את הפסד ערכו של החפץ.
4) המזיק לחבירו היזקו שאינו ניכר כגון המטמא טהרותיו או שעירב לו יין נסך ביינו מן התורה הוא פטור אבל חכמים קנסוהו לשלם כדי שלא ירגיל עצמו לכך לפיכך אם מת המזיק קודם ששילם אין קונסין בנו לשלם וכן אם היה שוגג פטור שלא קנסו אלא מזיד
5) משנה בפרק הניזקין (גיטין נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ובגמרא (נג.) אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מאי טעמא היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיענו ורבי יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מאי טעמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני
6) איכא למידק דביורה דעה סימן ד’ (עמ’ כ – כא) כתב דנחלקו בזה הרמב”ם (הל’ שגגות פ”ד ה”א) והרא”ש (חולין פ”ב סי’ יד) וביורה דעה סימן קמ”ה (עמ’ נב) פסק בסתם כהרא”ש דאפילו יש לו חלק בה אינו אוסר שודאי אינו מכוון אלא לצערו וכאן פסק בסתם כהרמב”ם ונראה ליישב דסבירא ליה לרבינו אף על גב דלענין איסור הנאה אין לנו לאוסרו בהנאה כיון דאיכא הרא”ש דפסק דאפילו אית ליה ביה שותפות אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום כיון דלאכילה מודה הרא”ש דאסורה וכדכתב הר”ן (חולין ח ב ד”ה גמ’ גרסי’) שכל שיש בו סרך לעבודה זרה מיתסרא באכילה וכמו שנתבאר ביורה דעה סימן ד’ וסימן קמ”ה. הלכך הכא בדין מזיק פסק דחייב לשלם כהרמב”ם ולא מצי למימר ליה קח לך היין שלך (שהיא) [שהוא] מותר בהנאה ואשלים לך ההיזק מה שאסרתיו לך בשתייה אלא כיון דגרם לו בידים היזק דאסור לו ליהנות לדעת הרמב”ם חייב המזיק ליקח היין לרשותו ולשלם ואם רוצה המזיק ליהנות בו כדעת הרא”ש הרשות בידו אבל אינו יכול לכוף לניזק ליהנות בו כדעת הרא”ש כיון דאיכא הרמב”ם דאוסרו בהנאה