בתושייה ובאומץ לב הצילה מנהלת בית הספר היהודי ברומא את חייהם של עשרות מתלמידותיה בתקופת השואה, והצליחה אף לשמר את זהותן היהודית בתוך המנזר שבו התחבאו
עם עלייתה לשלטון של המפלגה הפשיסטית באיטליה בראשות בניטו מוסוליני, בשנת 1922, אחד הצעדים הראשונים שביצעה הממשלה היה ארגון מחדש של מערכת החינוך במדינה, והכנסתם של לימודי הדת הנוצרית הקתולית כמקצוע חובה. מאחורי צעד זה עמדה התפיסה שראתה כחובתה של המדינה לספק לאזרחיה לא רק חינוך אלא גם שירותי דת, ובמיוחד חינוך דתי. מטרתה של הרפורמה הייתה להפוך את החינוך במדינה מחילוני לדתי. בהתאם לתפיסה זו, שבע שנים לאחר מכן חתמה אותה ממשלה על הסכם עם הכנסייה, שהפך את הנצרות הקתולית לדת הרשמית של המדינה.
בעקבות מהלכים אלה, הקהילה היהודית ברומא ראתה צורך כבר בשנת 1924 להקים בית ספר עצמאי. באותם ימים הלמידה בבית ספר עדיין לא הייתה חובה חוקית, והאנאלפביתיות אפיינה חלקים רבים מן האוכלוסייה האיטלקית, ובכלל זה יהודים רבים. זה לא מכבר יצאו יהודי רומא מ־300 שנה של סגר כפוי בתוך חומות הגטו, ודיכוי של שלטון האפיפיור. כתוצאה מכך, האוכלוסייה היהודית נחלקה לשתי שכבות: מצד אחד העניים, “אנשי הגטו”, אלה שנותרו לגור בבתים הישנים והמטים ליפול הצמודים לשפת הנהר, אך גם נשארו מחוברים באופן זה או אחר למסורת היהודית; ומצד שני בני הקבוצות המבוססות, שהתרחקו הן פיזית והן רוחנית מן השכונה היהודית, התפזרו ברחבי העיר, השתדלו להיטמע בין התושבים המקומיים ורובם שאפו להתבולל.
לא פלא אפוא שכאשר עלה הרעיון להקים בית ספר מיוחד ליהודים, האחרונים התנגדו להקמתו, לעומת בני השכבות הנמוכות שדווקא שמחו ותמכו בו. היעדים שבית הספר היהודי היה צריך להשיג היו רבים: להעניק לילדים היהודים חינוך יהודי כלשהו במקום החינוך הנוצרי הציבורי, לשפר את רמת ההשכלה של בני הגטו, או “אנשי הפיאצה” כפי שנקראו, וגם לסייע כלכלית לבני השכבות הנמוכות ביותר.
ארבע שנים לאחר היווסדו של בית הספר, בשנת 1928, התמנתה כמנהלת שלו הלנה סקצוקיו (Scazzocchio), שלאחר נישואיה תקבל את שם משפחת בעלה, הרב אלפרדו שלמה ראוינה (Ravenna), תלמיד חכם מובהק ודיין בבית הדין הרבני. גברת ראוינה המשיכה לשאת בעול ניהול המוסד במשך כל תקופת המלחמה, עד שנת 1965. היא הייתה בעלת יוזמה וכושר ארגון, ובמיוחד מלאת מרץ. במטרה להשיג את מטרות המוסד שתחת ניהולה, הגתה ראוינה רעיונות שונים. היא ארגנה מסגרת לשעות שאחרי הלימודים כדי לספק לילדים ארוחות צהריים לצד מסגרת חינוכית לשעות הפנאי. במקביל אורגן מסלול לימודים לבנות, שכלל מלאכות שנתפסו באותם ימים כנשיות: תפירה וחייטות. בתוך כותלי בית הספר הותקנו גם מקלחות חמות, ולילדים הוענקו בגדים.
נוכח ההתבוללות וההתרחקות ממורשת העבר שהלכה ופשתה בקהילה, החינוך בבית הספר שם דגש על שמירת אותה מורשת ייחודית של יהודי רומא, שהתפתחה במהלך אלפיים שנה. הילדים נדרשו להשתתף בשבתות בתפילות בית הכנסת, ובפסח ב”סדר” ציבורי יחד עם משפחותיהם.
הנזירות סיכנו את חייהן
תחושת הרוגע והביטחון התהפכה בספטמבר 1938, כאשר אותה ממשלה בראשות מוסוליני יישרה קו עם המדיניות האנטישמית שנוצרה בגרמניה, וגירשה בבת אחת את היהודים מכל המערכות הציבוריות, ממקומות העבודה ומבתי הספר. התוצאה הייתה שילדים רבים שעד עתה למדו במוסדות ממלכתיים עברו בעל כורחם ללמוד במסגרת הקהילתית, ומספר התלמידים גדל באותה שנה בחמישים אחוזים.
כאשר בספטמבר 1943 החיילים הגרמנים השתלטו על רומא, בית הספר נסגר, והבניין נותר עזוב. המנהלת ראוינה מצאה מקלט במנזר, יחד עם עוד כשלושים ילדות יהודיות שהיו בעבר תלמידות בית הספר. הבנות נאלצו ללבוש מדי תלמידות מנזר, והמנהלת ראוינה עטתה גם היא גלימה של נזירה נוצרית. אולם דווקא במנזר היא מצאה אוזן קשבת אצל אם המנזר ואצל מנהלת מוסדות החינוך של הנזירות. ראוינה גילתה לאם המנזר את דאגתה עבור בניין בית הספר שנותר מוזנח, ואם המנזר נעתרה לשתף פעולה: היא הכריזה עליו כשלוחה של המנזר עצמו, ושלחה לשם מספר נזירות שבינתיים נמלטו מאזורי המלחמה והגיעו לרומא.
מתוך כותלי המנזר יכלה המנהלת ראוינה לארגן מקום מסתור עבור ציוד בית הספר שנותר, והתעורר צורך לפזר אותו במקומות שונים. ככל הנראה, ארגזים אלו כללו גם רשימות של תלמידי בית הספר, שאם היו מגיעות לידיים לא נכונות היו עלולות להביא לגזר דין מוות עבור אותם ילדים. חלק גדול מן הציוד הוסתר במחסני חברת צ’יריו (Cirio), שעד היום מייצרת שימורי מזון, הדבר נעשה בסיועה של אישה נוצרייה, ידידת המשפחה, בשם טיטינה רוסו, שעבדה בחברה. למרבה הצער, כל הנוגעים בדבר סירבו במהלך השנים להשאיר תיעוד כתוב של תלאות אלו, ולכן כל המידע התבסס על שיחות בעל פה עם קרובי משפחה בלבד. כתוצאה מכך לא קיבלה טיטינה רוסו, או חברת צ’יריו, שום אות הוקרה על פועלה; מצד שני, אם המנזר ומנהלת מוסדות החינוך שלו קיבלו בשנת 1997 תואר של חסידות אומות העולם, בטקס שנערך בשגרירות ישראל ברומא.
בתוך המנזר, המנהלת ראוינה לא הפסיקה לפעול נמרצות ולדאוג לילדים שהסתתרו שם יחד עימה. אחרי שהצליחו להימלט מן החיילים הנאצים, המשימה החשובה הייתה לשמר את הזהות היהודית ולהטמיע את ערכיה בקרב ילדות יהודיות בתוך מנזר נוצרי, וכן להמשיך ולקיים סימנים מסוימים של שונות תרבותית בתנאים בלתי אנושיים. הגברת ראוינה הגתה אסטרטגיות שונות כדי להשיג מטרה זו. תחילה היא דאגה שכל הילדים במנזר יאמרו כל ערב קריאת שמע. הנזירות, שהחבאת הילדים היהודים סיכנה גם את חייהן שלהן, שיתפו פעולה. הן עשו מה שלאל ידם כדי לספק מזון לנמלטים היהודים, ואף נמנעו מלהציע להם מאכלים אסורים על פי היהדות, כמו בשר חזיר. בתוך המנזר, המנהלת והילדות הצליחו אפילו לחגוג את חג הפורים ולחלק צעצועים.
הסיוט הסתיים עם התקדמותם של החיילים האמריקנים ושל הבריגדה הארצישראלית בחודש יוני 1944. בסתיו של אותה שנה, בית הספר נפתח מחדש והלימודים חודשו. החיילים האמריקנים סיפקו ביגוד ומזון. בסיוע ארגונים בינלאומיים ובהם הג’וינט, חזרה ראוינה לארגן פעילות חברתית עבור הילדים שסבלו בתקופת המלחמה, וגם הצהרון חזר לפעול. אבל גולת הכותרת הייתה ארגון מחנה קיץ בעיירה אוסטיה שליד הים, לא רחוק מרומא. בארכיון הג’וינט בניו־יורק עדיין שמורות תמונות רבות שצולמו בימים שלאחר המלחמה, וממתינות למי שיואיל לגאול אותן על ידי מחקר מעמיק.
קורותיו של בית הספר היהודי ברומא משקפות את תלאות קהילת יהודי איטליה במהלך המאה העשרים. פעילותה הנמרצת של מנהלת המוסד היא ששמרה על חייהם ואף על זהותם היהודית של ילדים רבים, והביאה לכך שלאחר השואה רבים מהם ימשיכו את השושלת ויקימו משפחות.
ד”ר יעקב לאטס הוא יו”ר האגודה הישראלית לחקר תולדות היהודים באיטליה